Blue_Moon_Spacecraft.jpg

ההחלטה של נאס"א הפתיעה רבים בתעשיית החלל, שכן ההנחה הייתה שסוכנות החלל תשתמש בשירותיהם של שני קבלנים לפחות, גם כדי לעודד תחרות בתעשייה וגם כדי לעמוד בלוחות הזמנים במקרה של עיכוב אצל אחת החברות. כאמור, נאס"א בחרה לחרוג ממנהגה ולהעניק לחברת ספייס אקס את מלוא החוזה לפיתוח המערכת, על סך 2.89 מיליארד דולר. 

הבחירה מעידה על האמון הרב שרוחשת נאס"א לספייס אקס, אך נראה כי השיקול העיקרי של סוכנות החלל היה תקציבי: ההנחה בתעשיית החלל היא שההגשה של ספייס אקס למכרז הייתה נמוכה בהרבה מזו של מתחרותיה – עד כדי 50%. אם ספייס אקס תעמוד בתנאי החוזה שלה, מערכת הנחיתה בפרויקט ארטמיס תעלה למשלם המיסים האמריקאי רק 13% ממה שעלתה המערכת המקבילה בפרויקט אפולו.

בלו אוריג'ן התרעמה על ההחלטה, ומאז היא נלחמת בנאס"א בניסיון לשריין את עצמה כקבלן חלופי, למקרה של תקלה או עיכוב בפיתוח הסטארשיפ של ספייס אקס. בחודש מאי הגישה בלו אוריג'ן ערער למשרד לאחריותיות ממשלתית (Government Accountability Office, המקבילה האמריקאית למשרד מבקר המדינה) – ולמעשה בלמה את הענקת החוזה למאסק. כשהערעור נדחה בסוף יולי, בזוס פצח במתקפת יחסי ציבור שמשמיצה את נאס"א ואת ספייס אקס – ובמקביל הציע הנחה מפליגה של שני מיליארד דולר בתמורה לחוזה. בפועל, האיש העשיר בעולם הציע לסוכנות החלל לחסוך את התקציב ולפתח את מערכת הנחיתה על חשבונו.

כאמור, כשגם הצעה זו לא נענתה, בלו אוריג'ן, יחד עם חברת דיינטיקס שהתחרתה אף היא על מענק הפיתוח, תבעה את סוכנות החלל האמריקאית בבית המשפט הפדרלי לטענות – ושוב בלמה את תחילת העבודות, הפעם לפחות עד החורף. במקביל, אילון מאסק בטוח שמערכת הנחיתה שלו – שאינה אלא וריאציה של מערכת הסטארשיפ שספייס אקס מפתחת בימים אלה בלי קשר לארטמיס – תהיה מוכנה הרבה לפני 2024, ובכך הוא רומז ליכולת שלו להחזיר בני אדם לירח גם ללא עזרת הממשל האמריקאי.

for_press_release.jpg

מיליארד דולר, 27 קבלנים – והחליפות לא יהיו מוכנות בזמן

אלא שמערכת הנחיתה האנושית היא ממש לא הבעיה היחידה של נאס"א. המבקר הכללי של סוכנות החלל הודיע ב-10 באוגוסט כי חליפות החלל החדשות, או בשמן הרשמי Exploration Extravehicular Mobility Units (בקיצור xEMU) לא יהיו מוכנות בזמן לנחיתה המיועדת ב-2024. למעשה, גם לא לפני אפריל 2025.

לא פחות מ-27 קבלנים שונים עובדים על פיתוח רכיבים לחליפות, כאשר עד כה השקיעה נאס"א כחצי מיליארד דולר בפיתוחן, והצפי הוא להשקעה של חצי מיליארד דולר נוספים. מאסק צייץ כי יש "יותר מדי טבחים במטבח", ואף הציע לנאס"א לייצר את החליפות בעצמו. לפי שעה נאס"א לא הגיבה להצעה – או לעקיצה.

48905773692_7980d433f2_o.jpg

5Snapshot - 2_0.jpg

ואלה רק הלוויינים הפעילים. מספר דומה של לוויינים שיצאו מכלל שימוש ממשיכים להקיף את כדור הארץ כפסולת חלל. ללוויינים אלה יש להוסיף אינספור עצמים המהווים פסולת חלל, כמו שברי טילים ואפילו ציוד אישי של אסטרונאוטים. בנאס"א מעריכים כי ישנם כ-166 מיליון עצמים בקוטר 1 מ"מ עד 1 ס"מ, 750,000 עצמים בקוטר של 1 עד 10 ס"מ וכ-29,000 עצמים שקוטרם גדול מ-10 ס"מ בשמיים שלנו, או 7,500 טון פסולת חלל בסך הכול. במהירות של 28,000 קמ"ש, מספיקה חתיכת אלומיניום זעירה כדי לפגוע באסטרונאוט או, כפי שלמד הלוויין הסיני על בשרו, לפוצץ לוויין.

הבעיה עם התנגשויות בחלל – מעבר לאובדן הציוד כמובן – הוא "אפקט קסלר", שנקרא כך על שם האסטרופיזיקאי דולנד קסלר, שחזה את הבעיה במאמר מ-1978: כל התנגשות בין שני כלים בחלל, או בין פסולת חלל ללוויין, יוצרת המון שברים – מה שיוצר עוד פסולת חלל, שמסכנת עוד לוויינים וחלליות מאוישות, בתגובת שרשרת אקספוננציאלית. כך, למשל, בפברואר 2009 התנגש לוויין רוסי שיצא מכלל שימוש בלוויין תקשורת של חברת אירידיום, התנגשות שיצרה אלפי עצמים קטנים יותר שממשיכים להקיף את כדור הארץ, לסכן את צוות תחנת החלל הבינלאומית ובכלל את הכדאיות והבטיחות של הפעילות האנושית בחלל.

פיצוץ לוויין הריגול הרוסי הוא דוגמה חיה לאפקט קסלר: פיסת אחת של פסולת חלל רוסית מ-1996 פגעה בלוויין סיני מ-2019, והפיצוץ שחרר לפי הערכות 37 פיסות של פסולת חלל – שעלולות להתנגש בלוויינים נוספים, לפרק גם אותם לגורמים וחוזר חלילה.

כמובן, מפעילי הלוויינים לא סומכים על מזלם הטוב עם פרויקטים של מיליוני דולרים, ומשתמשים ברשתות רדארים העוקבות אחר פסולת החלל ומנסות לספק התראה מספקת לפני ההתנגשות. כך ארע גם ללוויין ונוס של סוכנויות החלל הישראלית והצרפתית ב-2020, שכמעט התנגש בלוויין טרה של סוכנות החלל האמריקאית. התעשייה האווירית לישראל קיבלה את ההתראה ונאלצה לבצע תמרון חירום, שהסיט את הלוויין הסביבתי ונוס כמה עשרות ק"מ ממסלולו המקורי. יחד עם זאת, עם התרבות הלוויינים, גם התמרונים ילכו ויהפכו קשים יותר וקצרי מועד. 

אנימציה הממחישה את סביבת החלל הקרוב (מסלול LEO) בשת 2209 בשני תרחישים: באחד ננקטים אמצעי זהירות (כמו החזרת לוויינים בלתי פעילים) על מנת למזער את רמת ההתנגשויות. בתרחיש השני, "עסקים כרגיל", לא ננקטים אמצעי זהירות. קרדיט: European Space Agency

updatedtagpose_0.jpg

בין היתר, אוסיריס-רקס גילתה כי בנו אינו עשוי מקשה אחת, אלא הוא מעין אוסף רופף של סלעים וחצץ המוחזק יחד על ידי כוח כבידה. העובדה הזאת תקשה על ניסיונות עתידיים להסיטו ממסלולו, אבל פירושה גם שבמקרה של התנגשות עם כדור הארץ – רוב האסטרואיד צפוי להתפוצץ באוויר.

ועדיין, בקוטר של כמעט חצי קילומטר, פגיעה של בנו בכדור הארץ תשחרר אנרגיה שוות ערך לפיצוץ של 1,200 מגהטון. לשם השוואה, פצצת האטום שהוטלה על הירושימה שחררה אנרגיה של 0.015 מגהטון בלבד. המכתש שייווצר מהחומר שכן יגיע לקרקע יהיה ברוחב כחמישה ק"מ, כאשר כל מה שיימצא ברדיוס של 50 ק"מ מתחת לפיצוץ האוויר יושמד. פגיעה כזאת אמנם לא תסכן את האנושות ככלל – אבל היא עלולה לגרום להרס אדיר בקנה מידה חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, וזה לפני שמביאים בחשבון את ההשפעות ארוכות הטווח על האטמוספרה של כדור הארץ כתוצאה מהעפת האבק.

image1.jpg

איך מחושב הסיכוי להתנגשות

הגשושית אוסיריס-רקס חקרה את הגודל, הצורה, המסה, ההרכב, המסלול והסיבוב של האסטרואיד, אבל מה שבאמת אפשר לנאס"א להעריך מחדש את סיכויי הפגיעה של בנו באמצעות מודלים ממוחשבים של רשת החלל העמוק (Deep Space Network) היה תקשורת הרדיו עם החללית עצמה: לפעמים המרחק של בנו מאיתנו עולה על המרחק בין כדור הארץ לשמש, אבל שינויים זעירים בזמן שלקח לאותות לחזור מהחללית עזרו לדייק את המרחק לאסטרואיד עד כדי 1.8 מטרים – גובהו של אדם.

עם המרחק הנכון, ובהתחשב במסלולו, החוקרים בנאס"א פסלו 24 "חורי מנעול" כבידתיים, כל אחד ברוחב של כ-800 מטרים, בין הארץ לירח. מעבר בכל אחד מחורי המנעול האלה בזמן מעברו הקרוב בשנת 2135 יגרום לבנו להימשך לכדור הארץ – ולבסוף להתנגש בו. התוצאה היא שנותרו רק שני חורי מנעול כבידתיים שבנו עלול לעבור בהם, ומכאן התוצאות המעודדות – באופן יחסי – של סיכויי ההתנגשות במאה ה-23.

קראו עוד:

• צפו: החללית אוסיריס-רקס מרחפת מעל אסטרואיד
• צפו בסרטון הדרמטי: חללית של נאס"א נגעה באסטרואיד – ושאבה ממנו אבק
• הפתעה: פני השטח של האסטרואיד בנו "רטובים", סלעיים ופולטים סילונים לחלל

640px-Elon_Musk's_Tesla_Roadster_(40110297852).jpg

אלא שיש קו גבול אחד שאף אחד עוד לא חצה: פרסומות ממש. ציבורית, אילון מאסק סופג ביקורת על שיגור לווייני סטארלינק שמפריעים לתצפיות מדעיות ומבהירים את שמי הלילה לכולם – וזה בפרויקט שמטרתו לספק שירותי חיוני כמו אינטרנט מהיר מהחלל. ניתן רק לדמיין את הביקורת שיספוג אם ישגר שלט ניאון ענק למסלול לווייני נמוך שיזמין את תושבי כדור הארץ לרוץ עם נייקי.

ב-2019 הצהיר הסטארט אפ הרוסי "סטארט רוקט" כי בכוונתו לשגר קונסטלציה של לווייני קובייה למסלול לווייני נמוך, שתאיר את שמי הערב בצורת סלוגנים של תאגידים כמו מקדונלד'ס. השאלה היא איזו חברת חלל תסכים למכור לפרויקט מושבים במשגר שלה, במהלך שצפוי לעורר התנגדות עזה מצד הקהילה האסטרונומית והבינלאומית.

בעיה אחרת לגמרי היא בעיה חוקית. אמנת החלל, החוק הבינלאומי העיקרי שמסדיר את השימוש בחלל, אינה אוסרת על הצבת פרסומות גלויות לעין במסלול סביב כדור הארץ, ואין מניעה חוקית בינלאומית משיגור לוויין או להק לוויינים שכזה. הבעיה מתחילה כשהלוויין גלוי לעיניהם של תושבים שונים במדינות שונות, שלהן חוקים שונים. סינגפור למשל הפכה לאחרונה למדינה הראשונה בעולם שאוסרת על פרסום משקאות קלים עם ריכוזי סוכר גבוהים. פרסומת לקוקה קולה שתוקרן מעל שמיה תהווה עבירה על החוק הסינגפורי. במדינות רבות אחרות ישנם איסורים גורפים – או אזהרות בולטות – על פרסום מוצרי אלכוהול וטבק.

נראה כי הפתרון שבחרה GEC הקנדית הוא פתרון אלגנטי מבחינה חוקית וציבורית: להציב לוח מודעות אלקטרוני קטן במרחק רב מכדור הארץ, כך שהוא לא יהיה גלוי בשמי הערב ולא יזהם אותם עם אור מלאכותי – ולשדר לצרכנים וידאו של הפרסומות המתחלפות. מצד שני אפשר לשאול: מי יצפה ביו טיוב אינסופי של פרסומות מתחלפות?