MMX2.jpg

משימת MMX תהיה מאמץ בינלאומי: סוכנות החלל היפנית תהיה אחראית על החללית, ואילו סוכנויות החלל הצרפתיות והגרמניות יבנו את הרובר עצמו. בין היתר, הרובר ישתמש במכשירים ספקטרומטריים ורדיומטריים על מנת לקבוע את ההרכב הכימי של פני השטח. כך, למשל, בסוכנויות החלל מקווים שניתוח הרכב הירחים יענה אחת ולתמיד על שאלת מוצאם: האם ירחי מאדים הם אסטרואידים שנלכדו במסלולו – או חומר שהועף מפני מאדים בפגיעות אסטרואידים והתלכד לידי ירח.

אם אכן יתברר שהירחים הם בשר מבשרו של מאדים, דוגמיות הקרקע שיחזרו לכדור הארץ צפויות להיות אוצר מדעי בלום לחקר כוכב הלכת. למרות שישנה היסטוריה ארוכה של משימות למאדים, עד היום לא הובאו דוגמיות קרקע ממאדים לכדור הארץ, בשל הקושי הטכני להשתגר חזרה מפני השטח של מאדים. מאדים אמנם פחות מסיבי מכדור הארץ, אבל כוח הכבידה שלו עדיין משמעותי בהרבה מזה של הירח שלנו. משימה שתרצה להחזיר דוגמיות ממאדים לכדור הארץ, בדומה לדוגמיות שהובאו מהירח במשימות אפולו, תצטרך להשקיע הרבה מאוד דלק כדי להשתחרר מאחיזתו. בכך שונים הירחים הזעירים והקלים פובוס ודימוס, שאם הם אכן חומר מאדימי קדום שהועף לחלל – משימת MMX תאפשר הצצה חסרת תקדים לעברו המסקרן של כוכב הלכת.

משימת MMX היא המשכה של המשימה המוצלחת היאבוסה 2, שהגיעה לאסטרואיד ריוגו ב-2018. בדצמבר 2020 צפויה היאבוסה 2 להביא לכדור הארץ דוגמיות מהאסטרואיד – הכמות המשמעותית ביותר של דגימות מעולם אחר מאז הדוגמיות שאספה נאס"א במשימות אפולו.

SpaceX_Mars_tourism_poster_for_Phobos_and_Deimos.jpg

640px-Eso1737a-shorter.jpg

למרבה הצער, ככל הנראה לא נדע לעולם את התשובות לשאלות הללו – שכן אומואמואה התגלה מאוחר מדי: העצם עושה בימים אלה את דרכו החוצה ממערכת השמש, לכיוון קבוצת הכוכבים פגסוס, ואין לאנושות אף חללית שיכולה להדביק את מהירותו בשלב הזה.

עם זאת, אין סיבה להאמין שאומאמואה היה המבקר הבינכוכבי הראשון או האחרון. אסטרונומים מעריכים שעצמים בינכוכביים כמו אומואמואה חוצים את מסלול הארץ סביב השמש מדי שנה – ואלפים נוספים חוצים את מסלולו של נפטון מדי יום. למעשה, אומואמואה התגלה מלכתחילה בזכות השתכללות מצפי הכוכבים, שמסוגלים לקלוט עצמים רחוקים וחיוורים יותר ויותר. מיירט השביטים של סוכנות החלל האירופית יארוב לעצם בחלל, ויהיה מוכן ליירט אותו ברגע שטלסקופים על הארץ או בחלל יזהו את האורח מתקרב. לאחר שיוזנקו לעצם, שלוש החלליות המרכיבות את משימת מיירט השביטים ימפו אותו בתלת-ממד, ויעניקו למדענים הצצה קרובה ראשונה לעצם שנוצר במערכת שמש אחרת.

עד חמש שנות מארב

המשימה מוגדרת כ"משימה מהירה" (F-Class), והכוונה לכך שיחלפו עשר שנים בלבד מפרסום הקול הקורא להגשת הצעות למשימה ועד לשיגורה בפועל. למשימות מהירות יש משקל של פחות מ-1,000 ק"ג, והן תופסות למעשה טרמפ על משימות כבדות יותר. מיירט השביטים יתפוס טרמפ עם טלסקופ החלל החדש אריאל, שיצלם כוכבי לכת חוץ-שמשיים, והשניים ישוגרו ב-2028 לנקודת לגרנז' 2 – נקודה יציבה הנמצאת במרחק 1.5 מיליון ק"מ "מאחורי" כדור הארץ, ביחס לשמש.

בנקודה זו יארבו שלוש החלליות למבקר הבינכוכבי הבא. אם לא יימצא מועמד מתאים, המשימה תתמקד בכוכב שביט משולי מערכת השמש – למשל מעננת אורט הרחוקה – שעושה את דרכו למערכת השמש הפנימית בפעם הראשונה בתולדותיו. כך או כך, בתוך חמש שנים מהשיגור, החלליות ינועו יחד לפני שייפרדו כמה שבועות לפני המפגש. כל חללית תצויד במכשור מדעי שיחקור היבטים שונים של העצם, במטרה לייצר מפה דינמית של הרכבו ותנועתו.

בכך, סוכנות החלל האירופית כבר עשתה היסטוריה: זוהי המשימה הראשונה בתולדות חקר החלל שנבחרה, תיבנה ותשוגר מבלי לדעת מבעוד מועד מהו יעדה המדויק.

lightsail2-sail.jpg

ככלל, מפרש שמש הוא מתקן להנעה חללית המבוסס על לחץ הקרינה. יש שני סוגים של מפרשי שמש: מפרש שמשתמש בקרינה מכוכב, כלומר מהלחץ שמפעילים הפוטונים מהשמש על המפרש, ומפרש שמשתמש בקרינה מלאכותית, כמו קרני לייזר. כך, למשל, באפריל 2016 הכריזו המיליארדר והיזם יורי מילנר והאסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג על תוכנית שאפתנית בשם Breakthrough Starshot, במסגרתה יואצו כאלף ננו-מפרשיות ל-20% ממהירות האור באמצעות קרני לייזר מכדור הארץ – ויישלחו למערכת השמש הקרובה, אלפא קנטאורי. ואילו ב-2010, סוכנות החלל היפנית JAXA שיגרה לכוכב הלכת נוגה את איקרוס, חללית שהמירה את אנרגיית השמש לאנרגיה חשמלית.

אולם עד כה, אף חללית בהיסטוריה לא הניעה את עצמה אך ורק בכוח הקרינה מהשמש, מבצע שנחשב למורכב מאוד מבחינה טכנולוגית והנדסית – אם לא לבלתי-אפשרי. כך, למרות גודל המפרש (בערך כגודל זירת אגרוף) ומשקלו הקל של הלוויין (כ-5 ק"ג), הלחץ שיפעילו הפוטונים על מפרשי לייטסייל-2 משול ללחץ שמפעיל מהדק נייר על כף היד שלנו. אם האגודה הפלנטרית תוכיח את ההיתכנות של מפרשי שמש, הם עשויים להפוך לסטנדרט הזול, הנקי והבטוח להנעת ננו-לוויינים במערכת השמש.

חפשו את לייטסייל-2 בשמיים

האגודה הפלנטרית, עמותת החלל הגדולה בעולם, שיגרה חללית כמעט-זהה ב-2015, בשם לייטסייל-1, במטרה לבדוק את מנגנון פרישת המפרש ולאפשר את שיגורה של לייטסייל-2. הפרויקט כולו הוא הגשמת חזונם של שלושת המדענים והמהנדסים שייסדו את העמותה ב-1980: קרל סייגן, ברוס מורי ולואי פרידמן.

"לפני 40 שנה, המרצה שלי קרל סייגן שיתף אותנו בחלומו להשתמש במפרשית שמש כדי לחקור את הקוסמוס", סיפר מנכ"ל האגודה הפלנטרית, ביל ניי (המפורסם בארה"ב בזכות תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "Bill Nye the Science Guy"). "אלפי אנשים מכל רחבי העולם תמכו במשימה הזאת, ולא היינו יכולים לעשות זאת בלעדיהם. אנחנו מוכנים לשיגור!".

פרויקט לייטסייל-2 עלה שבעה מיליון דולרים, שרובם מומנו על ידי עשרות אלפי החברים של האגודה ומקצתם על ידי מיקור המונים באתר Kickstarter. הודות למפרשה הגדול, שכושר החזרת האור שלו גבוה, החללית לייטסייל-2 צפויה להיות עצם בהיר למדי בשמים, ואסטרונומים חובבים מרוב העולם – לרבות מישראל – יוכלו לחפש אותה בשמי הלילה במשך כשנה.

סיכוי קלוש, אבל לא אפסי: סוכנות החלל האירופית מעריכה שיש סיכוי של 1 ל-7,299 לפגיעת האסטרואיד 2006 QV89 בבוקר יום שני, ה-9 בספטמבר, בשעה 09:02 (שעון ישראל).

2006 QV89 הוא אסטרואיד מסוג אפולו, כלומר אסטרואיד שמסלולו חוצה את מסלול הארץ סביב השמש. האסטרואיד, שלפי הערכות קוטרו 40 מטרים התגלה כבר ב-2006, כשהיה במרחק 0.03 יחידות אסטרונומיות מכדור הארץ, או כ-4,500,000 ק"מ. כעת, סוכנות החלל האירופית ערכה חישובים מתמטיים חדשים של מסלולו, ומצאה שיש סיכוי – נמוך מאוד, כאמור – לכך שהעצם יתנגש בנו כבר במהלך ההקפה הנוכחית.

קראו עוד:

• אסטרואיד השמיד את ניו-יורק - בסימולציה
• להציל את העולם: האמריקאים יפגעו באסטרואיד – והאירופאים יחקרו את הפגיעה
• מה באמת הכחיד את הדינוזאורים- לא מה שחשבתם

דירוג האסטרואידים המסוכנים

יש הרבה אסטרואידים בעלי פוטנציאל התנגשות יום אחד בכדור הארץ: טבלת סוכנות החלל האירופית מונה 870 עצמים כאלה. אמנם האסטרואיד 2006 QV89 האפיל למקום הרביעי בטבלת העצמים המסוכנים, אבל יש לזכור שיש עצמים גדולים ממנו בהרבה, כמו האסטרואיד בנו שקוטרו כחצי קילומטר, וכן שיש עצמים עם סיכויים גבוהים בהרבה להתנגש בכדור הארץ, כמו האסטרואיד הקטן 2010 FR12, שיש סיכוי לא קטן של 1 ל-16 שיפגע בנו – אבל ב-2095. גם האסטרואיד בנו, שהחללית אוסיריס רקס של נאס"א מקיפה אותו בימים אלה ממש, לא צפוי להוות סכנה עד שנת 2196.

3_lauretta_bennu_particle_jets_0.jpg

מה שמייחד את 2006 QV89, אם כן, הוא לא גודלו או סיכוייו לפגוע בנו, אלא שהעדכון של סוכנות החלל האירופית מגיע בטווח של שלושה חודשים לפני הסיכוי לפגיעה.

אפילו אם התרחיש הבלתי סביר הזה יתממש והאסטרואיד אכן יתנגש בכדור הארץ ב-9.9, הוא צפוי לגרום לנזקים רחבי היקף ולאובדן חיי אדם – אבל לא לסכן את החיים בכדור הארץ או את חיינו שלנו בכדור הארץ. ככלל, אסטרואידים בעלי קוטר של קילומטר ומעלה נחשבים ל"מסכני ציוויליזציות" (לשם השוואה, העצם שהרג את הדינוזאורים היה בעל קוטר של 11 ק"מ – לכל הפחות). אסטרואידים גדולים פוגעים בכדור הארץ אחת לחצי מיליון שנה בערך; אסטרואידים בינוניים, כמו 2006 QV89, יכולים לפגוע מאוד במטרופולין גדול, והם פוגעים בכדור הארץ אחת לאלף שנה בערך; ואילו גופים קטנים יותר פוגעים בכדור הארץ מדי שנה בממוצע.

איך מתמודדים עם האיום

למעשה, אנחנו צפויים לשמוע הרבה יותר על אסטרואידים מסוכנים כמו 2006 QV89 בשנים הקרובות, והסיבה לכך היא המשאבים הרבים שסוכנויות החלל וההגנה משקיעות בגילויים – והשתכללות הטלסקופים, שמאפשרת לנו לצפות בעצמים קטנים ורחוקים יותר מאי פעם.

בד בבד, מדענים עובדים על מציאת פתרונות אפשריים להסטת אסטרואידים – אם וכאשר יתגלה אסטרואיד העושה את דרכו אלינו. ב-2022, החללית דארט ("חץ") של סוכנות החלל האמריקנית תתנגש באסטרואיד הבינוני דידימון, בניסיון לשנות את מסלולו. בשלב שני, ב-2026, החללית האירופאית הרה תחקור את דידימון הפגוע בניסיון לאסוף מידע שלא ניתן לאסוף מכדור הארץ – כמו מסתו, פני השטח שלו וצורת המכתש שיצרה דארט. כל זאת בניסיון לבחון האם הסטת אסטרואידים ממסלולם באמצעות התנגשות היא אפשרית, למקרה שאסטרואיד כזה יעמיד את עולמנו בסכנה.

אז מה עושים עם האסטרואיד 2006 QV89? כרגע שום דבר. אסטרונומים לא הצליחו לצפות בו מאז גילויו ב-2016. במהלך חודש יולי יגיע האסטרואיד ל"ניגוד", כלומר יעמוד בין כדור הארץ לשמש, ולכן יהיה מואר מהרגיל. בשלב זה מצפי כוכבים ברחבי העולם יכוונו אליו את מכשיריהם וינסו לדייק את מסלולו, בתקווה להוריד את הסיכוי הנמוך ממילא של התנגשות.

2013_Chelyabinsk_meteor_trace.jpg

נאס"א תשגר שעון אטומי לחלל העמוק, שיעזור לאסטרונאוטים בעתיד לנווט משימות מאוישות למאדים ומעבר לו. השעון האטומי החדש, הראשון מסוגו, ישוגר לחלל ב-22 ביוני על גבי משגר פאלקון כבד של חברת ספייס אקס. המערכת, שגודלה כגודל טוסטר אובן, תקיף את כדור הארץ במשך כשנה, ואם הכול ילך כשורה – תהפוך לסטנדרט החללי החדש.

השעון האטומי של החלל העמוק (Deep Space Atomic Clock) יעבוד באופן דומה לאופן שבו שעונים אטומיים משמשים אותנו מדי יום באמצעות טלפונים חכמים. שעונים אטומיים על גבי לוויינים הם שמאפשרים ליישומי ה-GPS בטלפונים שלנו לעזור לנו לנווט מנקודה א' לנקודה ב', על ידי איכון מדויק של מקום הימצאנו על פני כדור הארץ: מערכת לוויינים שעוטפת את כדור הארץ שולחת אות לטלפון שלנו, והאיכון מחושב עד רמת המטרים הבודדים לפי הזמן המדויק שלוקח לאות להגיע במהירות האור מהלוויין לטלפון. גם חלליות שנמצאות במסלול לווייני נמוך מסביב לכדור הארץ, כמו תחנת החלל הבינלאומית למשל, משתמשות במערכת הניווט הלוויינית כדי לדעת איפה הן נמצאות בכל רגע נתון.

אלא שלחלליות הנמצאות בחלל העמוק אין את הפריבילגיה הזאת של הסתייעות במערכת GPS שעוזרת להן לנווט בחלל. עד היום, התחליף החלקי שנמצא היה שעונים אטומיים בכדור הארץ, שעזרו לצוותי הניווט לחשב את מיקום החללית לפי הזמן שלוקח לאות מהחללית להיקלט בארץ: ככל שהחללית רחוקה יותר ממרכז הבקרה, כך לוקח לאות הנשלח יותר זמן לעשות את המסע. כמובן, בהיעדר מעטפת של של אותות לא ניתן לקבוע מיקום מדויק של עצם במרחב, ולשם כך ישנן מערכות אחרות, כמו מערכת עוקב כוכבים, אבל כן ניתן למדוד במדויק את המרחק שעבר מאז המדידה הקודמת.

clock20190604b-16.jpg

גט טקסי במאדים

השעון האטומי החדש הוא השעון הראשון שנבנה במטרה לטוס על סיפון החללית עצמה, והוא צפוי לדייק ולשפר את התהליך באופן דרמטי. באמצעות השעון האטומי, חלליות העתיד יוכלו לנווט את עצמן אוטונומית – כלומר מבלי לחכות לפקודות מצוות הניווט כדור הארץ, שבתורו מחכה לאות מהחללית, כך שכל פעולת ניווט במאדים, למשל, אורכת דקות ארוכות.

היום, סוכנויות החלל משתמשות באנטנות-ענק בכדור הארץ ששולחות אותות לחללית, שלאחר מכן שולחת אותות חזרה ושעונים אטומיים מודדים את הזמן שלקח לאות להישלח ולהיקלט. רק אז, אחרי שהמפעילים הבינו איזה מרחק עברה החללית, הם יכולים לשגר לה פקודות ניווט.

stmd_atomic_clock.jpg

 

בנאס"א הבינו שהתהליך הזה מסורבל מאוד, ובעיקר: הוא מתאים לרובוטים, שאינם ממהרים לשום מקום, אינם ישנים לעולם ואינם צורכים מזון, מים וחמצן. זמנם של אסטרונאוטים יקר בהרבה. השעון האטומי החדש יקצר את התהליך בחצי: במקום לשלוח אות לכדור הארץ, ואז לחכות לאות חזרה עם המרחק שהחללית עברה בזמן הזה, כדור הארץ ישלח אותות לחללית והיא תחשב את המרחק בעצמה, מה שיעזור לאסטרונאוטים להבין איפה הם נמצאים בחלל או על מאדים, מבלי להמתין לתשובה מהשעונים האטומיים בכדור הארץ. המפעילים ישלחו אות לחללית, והשעון האטומי שעל סיפונה יחשב את המרחק שעבר מאז האות האחרון. ככלל, נאס"א עושה בימים אלה מאמצים בכל תחומי הטכנולוגיה כדי לאפשר מסעות מאוישים לחלל העמוק: מניסויים ביולוגיים שבוחנים את השפעת הקרינה הקוסמית על הקוד הגנטי שלנו ועד השלמת מערכת ההנעה החדשה, ה-SLS.

שעונים אטומיים צריכים להיות מדויקים להפליא כדי לשמש לניווט חללי. כאן בכדור הארץ, אנחנו יכולים להזמין מונית לצד מסוים של הרחוב והיא תחכה לנו בצד השני. בחלל, לעומת זאת, שעון שמפגר בשנייה אחת יכול לגרום לחללית לפספס את מאדים בקילומטרים רבים. בבדיקות מקדימות שנערכו על הקרקע, השעון האטומי החדש הוכיח שהוא יציב פי 50 יותר מהשעונים האטומיים שמשמשים לווייני GPS. אם המערכת תוכיח את עצמה גם בסביבה הרת הסכנות של החלל העמוק, יהיה זה אחד השעונים המדויקים ביותר ביקום: הוא "מאבד" שנייה אחת מדי 9 מיליון שנה.

חודש הרמדאן מגיע ביום שלישי לסיומו החגיגי, עם תחילתו של עיד אל-פיטר, חג הפסקת הצום שנמשך שלושה ימים. מועדו המדויק של עיד אל-פיטר, לפי המסורת, נקבע על-פי עדויות על הופעתו של מולד הירח. אם במוצאי היום ה-29 של הרמדאן לא ניתן לצפות במולד, ממשיכים הצמים בלית ברירה ליום נוסף של תענית, עד יומו השלושים של החג. בשל נסיבות אסטרונומיות של מסלול הירח סביב כדור הארץ ומסלול כדור הארץ סביב השמש, השנה גילוי המולד התברר כמשימה בלתי אפשרית: הירח הדקיק, שקע 4 דקות בלבד לאחר שקיעת החמה, ובבהירות השמים הנמשכת כחצי שעה לאחר מכן, לא ניתן היה להבחין בסהר הקלוש בעין בלתי מזויינת.

כמדי שנה הקהילה המוסלמית בעולם בכלל ובישראל בפרט מסתמכת על תצפיות אסטרונומיות על מנת לצפות במולד הירח. כאשר לא ניתן לצפות, ההנהגה הדתית מכריזה על דחיית סיום צום הרמדאן. כך קרה השנה בישראל והדחיה סתרה את ההחלטת במוקדים שונים בעולם, לרבות סעודיה. למעשה, הסמכות המשפטית-דתית בישראל (המופתי) טענה כי התצפית של הסעודים מוטעית וכי אין כלל אפשרות לצפות במולד הירח, בשל קרבתו הרבה לשמש. כך נוצר מצב שבו במקומות שונים בעולם סיום הרמדאן לא חל באותו יום.

IMG-20190603-WA0036.jpg

פתרונות טכנולוגיים-מדעיים לרווחת הקהילה המוסלמית

המצפים בישראל פעלו במקביל כדי לנסות ללכוד את הירח. בבעראבה שבגליל, למשל, יזם את התצפית עבדאללה חוטבא, מנהל מרכז החלל בנצרת, באמצעות טלסקופ "sky watcher" בעל קוטר של 18 אינטש, ובמעמד אירוע חגיגי ורב משתתפים, אותו סקרו 15 רשתות טלוויזיה מרחבי העולם. במצפה הכוכבים במכללת אלקאסמי, התצפית התקיימה באמצעות טלסקופ Meade 14 Inch רובוטי ביוזמת מוחמד כתאני, מנהל מרכז חלל אלקאסמי בבאקה אלגרביה. תצפיות דומות התבצעו גם בתפוח פיס ומרכז חלל טייבה.

לטענתו של חוטבא, יש להמשיך ליזום פתרונות טכנולוגיים-מדעיים שיהיו מקובלים על המועצה הדתית, לרווחת הקהילה המוסלמית. אחד הרעיונות שנבחנים, הוא לשגר לוויין שישדר תמונות של מולד הירח לקהילה המוסלמית, ויספק את התצפית הנדרשת לצורך קביעת מועד תום הרמדאן.

600px-34_Hours_After_New_Moon.jpg

335px-MEH_Homo_habilis_Daynes.jpg

שפע של רמזים

זוהי תיאוריה שנדמית ספקולטיבית אמנם, אבל היא אינה חסרת ביסוס. אסטרונומים כיום בטוחים בכך שסופרנובה אחת או שתיים התפוצצו בשכונה הקוסמית של כדור הארץ, במרחק של בין 150 ל-300 שנות אור מאיתנו, במהלך המעבר מתקופת הפליוקן לעידן הקרח. שכבת מרבצי ברזל-60 (איזוטופ של ברזל), שנמצאה בבקטריות מאובנות בתחתיות הימים, מעידה על הפצצה קוסמית של אלקטרונים לפני 8 מיליון שנה, והפצצה נוספת, חזקה יותר, לפני 2.6 מיליון שנה.

לפי החוקרים, התפוצצות בעוצמה ובמרחק שנמדדו במשקעי הברזל-60 הייתה מגבירה את קצב היינון באטמוספרה התחתונה פי 50. יינון הוא תהליך שבו אטום או מולקולה קולטים או פולטים אלקטרון, ובכך משנים את המטען החשמלי שלהם – מחיובי לשלילי, או להפך. לרוב, קרניים קוסמיות לא מייננות את האטמוספרה התחתונה של כדור הארץ והן נבלמות בשכבות העליונות. עם זאת, קרניים עוצמתיות וקרובות מסופרנובה מסוגלות להעיף הרבה מאוד אלקטרונים, שפוגעים ומעיפים אלקטרונים אחרים – עד שתגובת השרשרת מגיעה לכדי מיצוי בצורת השתחררות מתח חשמלי, שלו אנו קוראים ברק.

שפע האלקטרונים החופשיים שהתעופפו באטמוספרה התחתונה בימי אבותינו שוכני העצים הביא לסערות ברקים תכופות וקטלניות. החוקרים אף מצאו ראיות אמפיריות לברקים הללו במשקעי פחמן שנמצאו באדמה, ומתוארכים לימי הסופרנובה. משקעי פחמן יכולים להיווצר, כמובן, על ידי שריפה של עצים. יותר פחמי עץ נמצאו בעולם המתוארכים לתקופה זו, מבלי שיימצא להם הסבר חלופי. במקביל, אנו רואים מעבר של מיני אדם קדומים מהיערות לסוואנה ברחבי אפריקה, וכן את מאובני האדם הראשונים שהחלו ללכת זקוף. לכן לא מופרך לשער כי יש קשר בין שתי התופעות הללו.

בין אם התיאוריה החדשה נכונה ובין אם לאו, אין מקום לדאגה מסערות ברקים קוסמיות בעתיד הנראה לעין. הכוכב הקרוב ביותר שמסוגל להתפוצץ כסופרנובה במיליון השנים הקרובות הוא הכוכב ביטלג'וז – המרוחק 652 שנות אור מאתנו. במרחק כזה, ביטלג'וז צפוי להאיר את שמי הלילה, אבל לא להשפיע על האטמוספרה של כדור הארץ.