הכול החל בעקבות טיסת הבכורה של אלן שפרד, האמריקני הראשון בחלל, ב-1961. מנהל נאס"א דאז ג'יימס ווב (שעל שמו נקרא טלסקופ החלל ג'יימס ווב, שעתיד להחליף את טלסקופ החלל האבל) התרשם עמוקות מפורטרט של שפרד שצייר האמן ברוס סטיבנסון.

 

ווב ביקש אז מסטיבנסון לצייר פורטרטים של כל האסטרונאוטים בתכנית מרקורי – וב-1962 הנחה את הסוכנות לייסד תכנית אמנות נפרדת, שתנציח את צעדיו הראשונים של האדם בחלל. יחד עם הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, נאס"א הזמינה שמונה אמנים ללכוד את משימת מרקורי האחרונה במאי 1963. הצלחת היוזמה הביאה לכך שבכל משימה מתכניות ג'מיני ואפולו נכחו אמנים, שהפיצו את בשורת חקר החלל ויצרו דימויים שהציתו את דמיון הציבור ברחבי העולם.

 

 

זוכרים, למשל, את הציור הצבעוני של האדם על הירח שפתח את שידורי MTV בשנות ה-90? ובכן, את הציור הזה צייר לא אחר מאשר אנדי וורהול, בהתבסס על התצלום המפורסם של באז אולדרין. וורהול השלים את סדרת הציורים ב-1987, שנים ארוכות אחרי הנחיתה על הירח – ואחרי שהוא עצמו השתתף בתכנית האמנות של נאס"א בימי אפולו. את ההדפסים המקוריים תרמה הגלריה של וורהול למרכז צ'לנג'ר לחינוך מדעי ביוסטון. 

 

 

 

 

אבל שיתוף הפעולה של נאס"א עם עולם האמנות לא נעצר בפורטרטים של אסטרונאוטים ובהנצחתם של שיגורים היסטוריים. למעשה, תמונות רבות שאנו מפרסמים כאן, באתר סוכנות החלל הישראלית, הן תמונות שנאס"א מזמינה מאמנים.

 

כן, חורים שחורים לא ניתן פשוט לצלם. גם לא כוכבי לכת חוץ-שמשיים, תכניות לקולוניה במאדים או את התרסקותה של החללית האהובה קאסיני בענני שבתאי. לשם כך נאס"א פונה לאמנים ומזמינה מהם דימויים המתבססים על נתונים מדעיים. אמנים אלה, המכונים לרוב "אמנים אסטרונומיים", הם ציירים, מעצבים ואנימטורים בעלי רקע מדעי, והם נדרשים לקבל הכרעות רבות על בסיס מידע מועט: באיזה צבע לצבוע את השמיים של כוכב לכת זר? איך נראה כוכב נייטרונים? ואיך חור שחור זולל שמשות בלב גלקסיה רחוקה?

 

אז בפעם הבאה שאתם קוראים פה על תגלית אסטרונומית, קראו טוב-טוב את קרדיט התמונה. לפעמים, מתחת לקרדיט סתום כמו "איור אמן", "הדמיית אמן" או פשוט "NASA" נמצאת יצירת אמנות שדרשה לא פחות דמיון, יצירתיות והעזה מהתגלית המדעית עצמה.

 

 

 

 

 

 

 

קיומם של מרבצי קרח במאדים, ובאופן ספציפי בקוטב הדרומי, ידועות זה מכבר. מדובר בשכבות על גבי שכבות של קרח. בחורפים הקרים, נערמת מעליהן גם שכבה דקה של פחמן–דו-חמצני קפוא, כלומר, קרח יבש. על מה שמסתתר מתחת לשכבות הקרח האלו יודעים קצת פחות, וכאן MARSIS נכנס לתמונה. רוברטו ועמיתיו אספו במשך שנתיים וחצי נתוני מכ"מ (מערכת לגילוי מיקומי עצמים באמצעות קרינת רדיו) מהאזור, וניתחו את התוצאות. כצפוי, קרינה משמעותית הוחזרה מפני הקרקע הקרחונית. חלק מהקרינה, עם זאת, הוחזרה מעומק שכבות הקרח, בעומק של קילומטר וחצי לערך. הקרינה שהוחזרה מהשכבות התחתונות גילתה את הסוד החבוי מתחת לקרח: שכבה תת-קרחונית המשתרעת על פני כעשרים קילומטרים, המורכבת ממים נוזליים, או לכל הפחות, ממשקעים ספוגי מים.

 

הממצא הזה לבדו אינו מספיק בשביל להוכיח חד משמעית קיומם של מים תת-קרקעיים. שכן לרוע המזל, הרזולוציה הנמוכה של מצלמת "MARSIS" אינה מאפשרות לקבל מידע מדויק אודות הטופוגרפיה האזורית. לכן, בנוסף למדידות הטופוגרפיה, נעזרו החוקרים בנתוני המכ"מ על מנת להעריך את המקדם הדיאלקטרי, כלומר האופן שבו האור משתבר בתווך השקוף. ואכן, באזור החשוד נתגלה מקדם דיאלקטרי גבוה מאוד, שלא נצפה בעבר על מאדים, המעיד על סיכוי גבוה שאלה  מים נוזליים אשר לכודים מתחת לשכבות הקרח. 

 

עכשיו כמובן נשאלת השאלה, כיצד בכלל יתכנו מים נוזלים בטמפרטורה המוערכת במינוס 70 מעלות צלזיוס, הרבה מתחת לנקודת הקיפאון של המים בלחץ האטמוספרי של כדור הארץ, קל וחומר של מאדים. למעשה בלחץ האטמוספירי הקלוש של מאדים, הגיוני לצפות שקרח יהפוך ישירות לאדים, בלי מצב הביניים של מים. ובכן, בהחלט יתכן כי שכבת קרח בעובי של קילומטר וחצי תייצר לחץ אטמוספרי גדול דיו. בנוסף, אפשר גם לקחת בחשבון את הרכב הקרח במאדים, שבאופן טיפוסי ספוג בכמויות גדולות של מלחים כמו מגנזיום, סידן ונתרן. המלח מוריד משמעותית את טמפרטורת הקיפאון ומתיך את הקרח. זה עשוי להסביר את היווצרותם של מקווי מים מלוחים מתחת למעטה הקרח.