הארצה (מלשון "ארץ") היא תהליך שינוי האטמוספירה והאקלים של כוכב לכת או ירח כך שיִצרו תנאים דומים לאלה השוררים בכדור הארץ – ויתאימו לצורכי בני האדם (ובעלי החיים). מאחר שמאדים נחשב יעד מועדף להתיישבות האדם בחלל, תוכניות רבות הוצעו לאורך השנים להארצת מאדים. תוכניות אלו נועדו לפתור את שתי הבעיות העיקריות של מאדים: אקלים ואטמוספירה.
האטמוספירה במאדים דלילה למדי, ופירוש הדבר שאי אפשר לנשום ולחץ האוויר לא מאפשר לחיות בלי חליפת לחץ מיוחדת. והבעיה באקלים היא שהטמפרטורה הממוצעת במאדים היא 60 מעלות מתחת לאפס. מאדים רחוק מהשמש פי אחד וחצי מכדור הארץ, ולכן הוא מקבל רק 44% מאנרגיית השמש שכדור הארץ מקבל. אבל מאדים קפוא גם כי אין לו השמיכה התרמית שמחממת את כדור הארץ – האטמוספירה הלוכדת את אור השמש.
כדי לפתור את שתי הבעיות, עלינו לעבות ולחמם את האטמוספירה המאדימית. הוספת גזי חממה לאטמוספירה, כמו פחמן דו-חמצני ואדי מים, תעשה את שתי הפעולות הללו. כידוע, כדור הארץ שלנו מתחמם בעקבות פליטת פחמן דו-חמצני לאטמוספירה בשריפת דלקי מאובנים כמו נפט, פחם וגז טבעי. אותו תהליך שלילי עבור בני אדם בכדור הארץ יהיה חיובי במאדים. וכמו בכדור הארץ, הוספת גזי חממה לאטמוספירה תיצור אפקט של היזון חוזר: מרבצי הקרח בקטבים ובסלעים יימסו, והפחמן הדו-חמצני ואדי המים ישתחררו לאטמוספירה, יעבו ויחממו אותה יותר. המתיישבים במאדים יוכלו להמיס את הקרח בקטבים ומתחת לפני השטח, להשתמש במים לשתייה ובחמצן לנשימה, ובכך לשחרר את הפחמן הדו-חמצני הכלוא בסלעים – ולחלופין לשחרר את אדי המים עצמם.
אבל האם יש בכלל מספיק גזי חממה במאדים?
זוכרים את ארנולד שוורצנגר בסרט "זיכרון גורלי", כשהוא מושלך ומתגלגל לאדמת מאדים בבגדים רגילים וללא אספקת חמצן? זוכרים איך העיניים שלו יצאו מחוריהן וראשו התנפח לממדים מוגזמים, אפילו בשביל הראש של שוורצנגר? ובכן, זה לא ממש מדויק מבחינה מדעית, בלשון המעטה. ועדיין, זה לא נעים.
נפח האטמוספירה של מאדים הוא פחות מאחוז מנפח האטמוספירה של כדור הארץ. פירושו של דבר שמתיישב שיסיר מראשו את קסדת החלל שלו על פני השטח של מאדים – צפוייה לו מיתה משונה מאוד.
כאן בכדור הארץ, מים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס. אבל נקודת הרתיחה של מים תלויה בלחץ האוויר. בלחץ אוויר של 0.6%, כפי ששורר במאדים, מים רותחים ב-40 מעלות מתחת לאפס. הרוק, הריריות, הזיעה והדמעות של המתיישב שלנו ירתחו ויתאדו. נוסף על כך, בשל הפרשי הלחצים בין גוף המתיישב לאוויר המאדימי, כל הגזים מהריאות (וממחזור הדם) יֵצאו מהאף ומהפה. בשלב הזה המתיישב שלנו (אם עדיין לא איבד את הכרתו) ירצה למלא מחדש את ריאותיו בחמצן – אלא שבאוויר המאדימי הדליל אין חמצן.
אבל למה שבני האדם רבי התושייה לא ינסו לשנות את מאדים עצמו, לעשות אותו דומה לעולם הבית הכחול שלהם? כך יוכלו המתיישבים לצאת מהמגורים הסגורים והמבוקרים שלהם אל חיק הטבע המאדימי, הקטבים יפשירו, הנהרות יזרמו, דגי הסלמון יקפצו ובני האדם ימצאו את עצמם מתפזרים בערך כפי שהם מתפזרים בכדור הארץ: לפי מקומות שיש בהם פרנסה. למשל, דיג סלמון.
אם כן, כיצד הופכים את מאדים לראוי למגורים?
החיים במאדים יהיו תלויים כאמור ביצירת סביבת מחיה מלאכותית וסגורה שתדמה את התנאים בכדור הארץ. ובכל זאת יהיו אזורים עדיפים מאחרים. סביר להניח, למשל, שהמתיישבים במאדים יעדיפו את אזור קו המשווה, שבו הטמפרטורות יכולות לטפס ל-20 מעלות צלזיוס בצוהרי יום קיץ, ולא את הקטבים, שבהם הטמפרטורות יכולות לצנוח ל-153 מעלות מתחת לאפס בליל חורף. לכן אפילו שבכל מקום המגורים יהיו בסביבה מלאכותית, בכל זאת יהיו הבדלים בחשבון החשמל.
יתרה מכך, סביר להניח שהמתיישבים הראשונים יעדיפו להתגורר סמוך למרבצי קרח תת-קרקעיים, כדי להפיק מהם מים לשתייה ולפרקם לחמצן ומימן להפקת אוויר ואנרגיה, וכן ליד מרבצי עפרות ברזל, ניקל ונחושת, כדי לכרות מהם חומרי גלם. עוד סביר להניח שהמתיישבים הראשונים יגורו ביישוב אחד, וכך ייעזרו זה בזה כדי לנצח במלחמת ההישרדות (וכדי להפיג את הבדידות).
אלא שלא כדאי לאיש מהם לצאת לטיול בלי חליפת לחץ וקסדה. מי שיעשה זאת צפוי למות מיתה משונה מאוד.
אוכלוסיית כדור הארץ מונה היום 7.8 מיליארד בני אדם, ואילו אוכלוסיית מאדים – רק כמה רובוטים. בעתיד – הרחוק או הקרוב, תלוי את מי שואלים – נראה שהמאזן הזה ישתנה. אילון מאסק, מייסד ספייס אקס, שואף ליישב מיליון בני אדם במאדים עד שנת 2060. אבל כמה אנשים יכולים, תאורטית, לגור במאדים?
ובכן, שטח הפנים של מאדים הוא 144 מיליון קמ"ר. כדור הארץ גדול ממנו בהרבה: 510 מיליון קמ"ר. אלא שרוב שטחו של כדור הארץ מכוסה אוקיינוסים, ולא ניתן ליישבו. כשבוחנים את שטח היבשה של הארץ מגלים שהוא כמעט זהה לשטח היבשה של מאדים: 148 מיליון קמ"ר. ואם בכדור הארץ גרים 7.8 מיליארד בני אדם, במאדים יכול לחיות לפחות אותו מספר בני אדם.
אבל למעשה, רוב שטח האדמה של כדור הארץ כלל אינו מיושב. באנטרקטיקה, למשל, חיים כ-1,000 איש בקיץ וכ-200 איש בחורף על שטח הדומה לשטחן של ארצות הברית ומקסיקו גם יחד – ביתם של קרוב לחצי מיליארד איש.
למעשה, רק כחמישית משטח האדמה של כדור הארץ מיושב. ובאותם שטחים שתנאיהם מאפשרים יישוב, בני אדם נוטים להתיישב סמוך למשאבי מים. כ-40% מאוכלוסיית העולם כולו מתגוררת במרחק של פחות מ-100 ק"מ מקו החוף, והשאר מתגוררים סמוך לנהרות, לנחלים ולאגמים.
במאדים אין קו חוף, אין נהרות ואין אגמים. הוא צחיח ממדבר סהרה וקפוא מאנטרקטיקה. החיים במאדים יהיו תלויים בטכנולוגיה, כלומר ביצירת סביבת מחיה מלאכותית וסגורה שתדַמה את התנאים בכדור הארץ. לכאורה אפשר להניח פיזור אוכלוסין קיצוני ולתת לכולם לגור בכל מקום: אם נקצה 100 מ"ר לכל מתיישב במאדים, ובהנחה שלא נבנה שם לגובה, נוכל לשכן בכוכב האדום כ-1.5 טריליון בני אדם (144 מיליון קמ"ר לחלק ל-100 מ"ר).
אלא שכל זה טוב ויפה בתאוריה. בפועל, התשובה מורכבת הרבה יותר. כי למרבה ההפתעה גם במאדים, כמו בכדור הארץ, יש אזורים עדיפים למחיה מאחרים. ונשאלת השאלה: היכן כדאי יהיה למתיישבי מאדים להתמקם?
איפה הכי כדאי לגור במאדים? כיצד נוכל לחמם את הכוכב האדום ולהפוך אותו לראוי למגורים?
אוכלוסיית כדור הארץ מונה היום 7.8 מיליארד בני אדם, ואילו אוכלוסיית מאדים – רק כמה רובוטים. בעתיד – הרחוק או הקרוב, תלוי את מי שואלים – נראה שהמאזן הזה ישתנה. אילון מאסק, מייסד ספייס אקס, שואף ליישב מיליון בני אדם במאדים עד שנת 2060. אבל כמה אנשים יכולים, תאורטית, לגור במאדים?
ובכן, שטח הפנים של מאדים הוא 144 מיליון קמ"ר. כדור הארץ גדול ממנו בהרבה: 510 מיליון קמ"ר. אלא שרוב שטחו של כדור הארץ מכוסה אוקיינוסים, ולא ניתן ליישבו. כשבוחנים את שטח היבשה של הארץ מגלים שהוא כמעט זהה לשטח היבשה של מאדים: 148 מיליון קמ"ר. ואם בכדור הארץ גרים 7.8 מיליארד בני אדם, במאדים יכול לחיות לפחות אותו מספר בני אדם.
אבל למעשה, רוב שטח האדמה של כדור הארץ כלל אינו מיושב. באנטרקטיקה, למשל, חיים כ-1,000 איש בקיץ וכ-200 איש בחורף על שטח הדומה לשטחן של ארצות הברית ומקסיקו גם יחד – ביתם של קרוב לחצי מיליארד איש.
למעשה, רק כחמישית משטח האדמה של כדור הארץ מיושב. ובאותם שטחים שתנאיהם מאפשרים יישוב, בני אדם נוטים להתיישב סמוך למשאבי מים. כ-40% מאוכלוסיית העולם כולו מתגוררת במרחק של פחות מ-100 ק"מ מקו החוף, והשאר מתגוררים סמוך לנהרות, לנחלים ולאגמים.
במאדים אין קו חוף, אין נהרות ואין אגמים. הוא צחיח ממדבר סהרה וקפוא מאנטרקטיקה. החיים במאדים יהיו תלויים בטכנולוגיה, כלומר ביצירת סביבת מחיה מלאכותית וסגורה שתדַמה את התנאים בכדור הארץ. לכאורה אפשר להניח פיזור אוכלוסין קיצוני ולתת לכולם לגור בכל מקום: אם נקצה 100 מ"ר לכל מתיישב במאדים, ובהנחה שלא נבנה שם לגובה, נוכל לשכן בכוכב האדום כ-1.5 טריליון בני אדם (144 מיליון קמ"ר לחלק ל-100 מ"ר).
אלא שכל זה טוב ויפה בתאוריה. בפועל, התשובה מורכבת הרבה יותר. כי למרבה ההפתעה גם במאדים, כמו בכדור הארץ, יש אזורים עדיפים למחיה מאחרים. ונשאלת השאלה: היכן כדאי יהיה למתיישבי מאדים להתמקם?
החיים במאדים יהיו תלויים כאמור ביצירת סביבת מחיה מלאכותית וסגורה שתדמה את התנאים בכדור הארץ. ובכל זאת יהיו אזורים עדיפים מאחרים. סביר להניח, למשל, שהמתיישבים במאדים יעדיפו את אזור קו המשווה, שבו הטמפרטורות יכולות לטפס ל-20 מעלות צלזיוס בצוהרי יום קיץ, ולא את הקטבים, שבהם הטמפרטורות יכולות לצנוח ל-153 מעלות מתחת לאפס בליל חורף. לכן אפילו שבכל מקום המגורים יהיו בסביבה מלאכותית, בכל זאת יהיו הבדלים בחשבון החשמל.
יתרה מכך, סביר להניח שהמתיישבים הראשונים יעדיפו להתגורר סמוך למרבצי קרח תת-קרקעיים, כדי להפיק מהם מים לשתייה ולפרקם לחמצן ומימן להפקת אוויר ואנרגיה, וכן ליד מרבצי עפרות ברזל, ניקל ונחושת, כדי לכרות מהם חומרי גלם. עוד סביר להניח שהמתיישבים הראשונים יגורו ביישוב אחד, וכך ייעזרו זה בזה כדי לנצח במלחמת ההישרדות (וכדי להפיג את הבדידות).
אלא שלא כדאי לאיש מהם לצאת לטיול בלי חליפת לחץ וקסדה. מי שיעשה זאת צפוי למות מיתה משונה מאוד.
זוכרים את ארנולד שוורצנגר בסרט "זיכרון גורלי", כשהוא מושלך ומתגלגל לאדמת מאדים בבגדים רגילים וללא אספקת חמצן? זוכרים איך העיניים שלו יצאו מחוריהן וראשו התנפח לממדים מוגזמים, אפילו בשביל הראש של שוורצנגר? ובכן, זה לא ממש מדויק מבחינה מדעית, בלשון המעטה. ועדיין, זה לא נעים.
נפח האטמוספירה של מאדים הוא פחות מאחוז מנפח האטמוספירה של כדור הארץ. פירושו של דבר שמתיישב שיסיר מראשו את קסדת החלל שלו על פני השטח של מאדים – צפוייה לו מיתה משונה מאוד.
כאן בכדור הארץ, מים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס. אבל נקודת הרתיחה של מים תלויה בלחץ האוויר. בלחץ אוויר של 0.6%, כפי ששורר במאדים, מים רותחים ב-40 מעלות מתחת לאפס. הרוק, הריריות, הזיעה והדמעות של המתיישב שלנו ירתחו ויתאדו. נוסף על כך, בשל הפרשי הלחצים בין גוף המתיישב לאוויר המאדימי, כל הגזים מהריאות (וממחזור הדם) יֵצאו מהאף ומהפה. בשלב הזה המתיישב שלנו (אם עדיין לא איבד את הכרתו) ירצה למלא מחדש את ריאותיו בחמצן – אלא שבאוויר המאדימי הדליל אין חמצן.
אבל למה שבני האדם רבי התושייה לא ינסו לשנות את מאדים עצמו, לעשות אותו דומה לעולם הבית הכחול שלהם? כך יוכלו המתיישבים לצאת מהמגורים הסגורים והמבוקרים שלהם אל חיק הטבע המאדימי, הקטבים יפשירו, הנהרות יזרמו, דגי הסלמון יקפצו ובני האדם ימצאו את עצמם מתפזרים בערך כפי שהם מתפזרים בכדור הארץ: לפי מקומות שיש בהם פרנסה. למשל, דיג סלמון.
אם כן, כיצד הופכים את מאדים לראוי למגורים?
הארצה (מלשון "ארץ") היא תהליך שינוי האטמוספירה והאקלים של כוכב לכת או ירח כך שיִצרו תנאים דומים לאלה השוררים בכדור הארץ – ויתאימו לצורכי בני האדם (ובעלי החיים). מאחר שמאדים נחשב יעד מועדף להתיישבות האדם בחלל, תוכניות רבות הוצעו לאורך השנים להארצת מאדים. תוכניות אלו נועדו לפתור את שתי הבעיות העיקריות של מאדים: אקלים ואטמוספירה.
האטמוספירה במאדים דלילה למדי, ופירוש הדבר שאי אפשר לנשום ולחץ האוויר לא מאפשר לחיות בלי חליפת לחץ מיוחדת. והבעיה באקלים היא שהטמפרטורה הממוצעת במאדים היא 60 מעלות מתחת לאפס. מאדים רחוק מהשמש פי אחד וחצי מכדור הארץ, ולכן הוא מקבל רק 44% מאנרגיית השמש שכדור הארץ מקבל. אבל מאדים קפוא גם כי אין לו השמיכה התרמית שמחממת את כדור הארץ – האטמוספירה הלוכדת את אור השמש.
כדי לפתור את שתי הבעיות, עלינו לעבות ולחמם את האטמוספירה המאדימית. הוספת גזי חממה לאטמוספירה, כמו פחמן דו-חמצני ואדי מים, תעשה את שתי הפעולות הללו. כידוע, כדור הארץ שלנו מתחמם בעקבות פליטת פחמן דו-חמצני לאטמוספירה בשריפת דלקי מאובנים כמו נפט, פחם וגז טבעי. אותו תהליך שלילי עבור בני אדם בכדור הארץ יהיה חיובי במאדים. וכמו בכדור הארץ, הוספת גזי חממה לאטמוספירה תיצור אפקט של היזון חוזר: מרבצי הקרח בקטבים ובסלעים יימסו, והפחמן הדו-חמצני ואדי המים ישתחררו לאטמוספירה, יעבו ויחממו אותה יותר. המתיישבים במאדים יוכלו להמיס את הקרח בקטבים ומתחת לפני השטח, להשתמש במים לשתייה ובחמצן לנשימה, ובכך לשחרר את הפחמן הדו-חמצני הכלוא בסלעים – ולחלופין לשחרר את אדי המים עצמם.
אבל האם יש בכלל מספיק גזי חממה במאדים?
הארצת מאדים היא תהליך היפותטי של הנדסת אקלים בקנה מידה החורג מכל פרויקט אחר בהיסטוריה של האנושות. לשם השוואה, כל הפעילות התעשייתית האנושית מאז המאה ה-19 חיממה את הארץ במעלה וחצי בממוצע – והרי כאן הכוונה לחמם את מאדים בכ-70 מעלות. לקבוצה של מתיישבים במאדים יידרשו עידן ועידנים כדי לשחרר את כל גזי החממה הכלואים בכל הסלעים בכוכב הלכת. פתרונות מהירים יותר להארצת מאדים הם הפצצת הקטבים בנשק גרעיני (כפי שהציע, למשל, אילון מאסק) והצבת מראות בחלל, מעל הקטבים, שימקדו את אור השמש ויאדו את הקרח.
אבל אפילו אם נתעלם מהשאלה הטכנית, נשארת השאלה העקרונית: האם יש מספיק גזי חממה בכוכב הלכת מאדים כדי לעבות ולחמם את האטמוספירה שלו?
לפי מחקר שנערך בראשות ברוס ג'ייקוסקי מאוניברסיטת בולדר, קולורדו, במימון נאס"א, התשובה שלילית. ג'ייקוסקי וצוותו אספו נתונים ממקפות נאס"א השונות שמיפו את פני השטח של מאדים, ומצאו כי גם אם נמצא דרך לשחרר לאטמוספירה כל מולקולה של פחמן דו-חמצני ומים מהקטבים, מהסלעים ומפני השטח, נצליח לכל היותר לעבות את האטמוספירה של כוכב הלכת האדום ללחץ אטמוספירי של כ-7% מזה של כדור הארץ. לשם השוואה, על פסגת האוורסט הלחץ האטמוספירי הוא כ-30% מהלחץ האטמוספירי בגובה פני הים – וגם על האוורסט בני אדם מתקשים לנשום.
באשר לטמפרטורה, גם אילו יכולנו פשוט "להלביש" את כל האטמוספירה של כדור הארץ על מאדים, הוא היה מתחמם רק לטמפרטורה ממוצעת של 40 מעלות מתחת לאפס. כי כאמור, המרחק בין מאדים לשמש הוא פי אחד וחצי מהמרחק בין כדור הארץ לשמש.
אבל חוקרים משערים שפעם, בעבר הרחוק, הייתה למאדים אטמוספירה. אז איך נראה מאדים לפני 4.5 מיליארד שנה ומה קרה לו שהוא פשט מעליו את האטמוספירה שלו?
לפני ארבעה וחצי מיליארד שנה, זמן קצר לאחר שנוצר, מאדים היה ככל הנראה כוכב לכת חמים ומימי בעל אטמוספירה עבה בהרבה מזו שיש לו כיום. אלא שמאדים מסיבי פחות מהארץ, ורחוק יותר מהשמש. אחרי תקופה של כחצי מיליארד שנה, ליבת כוכב הלכת התקררה והמתכות בגלעין הפכו מנוזל למוצק. התוצאה הייתה הרת אסון למאדים.
השדה המגנטי שנוצר מאפקט הדינמו של המתכות בליבת כדור הארץ הודף את הרוח הסולארית המסוכנת של השמש, ומסייע לשמור על האטמוספירה שלנו. במאדים, לאחר שהמתכות בליבה שלו התמצקו, השדה המגנטי נעלם וכוכב הלכת נותר חסר הגנה מול הרוח הסולארית. חלקיקי השמש המהירים החלו להעיף גזים מהאטמוספירה העליונה לחלל, בהם גזי חממה כמו פחמן דו-חמצני ואדי מים. כעבור מיליארד שנה הפך מאדים לעולם יבש וקר. לפי נתונים שהתקבלו מהמקפת MAVEN של נאס"א, מאדים עדיין "מדמם" כ-100 גרם של חלקיקים מהאטמוספירה מדי שנה.
הדמיה של נאס"א המראה את מאדים הקדום, הנעים והרטוב:
את מה שאבד אין להשיב. אם לא מביאים בחשבון מרבצים של פחמן דו-חמצני ומי קרח שאולי מסתתרים עמוק מתחת לפני השטח, למאדים היום פשוט אין מספיק גזי חממה כדי לעבות את האטמוספירה ולחמם את העולם באופן משמעותי.
אילו היינו רוצים ליישב את מאדים, האם היינו יכולים לייבא אליו גזי חממה? אפשרות אחת שהוצעה בעבר היא לייבא אליו מתאן מהאטמוספירה של טיטאן, ירחו של שבתאי, או אמוניה מאחד מכוכבי הלכת הננסיים. מתאן ואמוניה הם גזי חממה מצוינים, אבל הם גם גזים קלים מאוד. אפילו אם נצליח לייבא אותם בכמויות הנדרשות כדי לעבות ולחמם את האוויר המאדימי, הם צפויים להתנדף לחלל בקצב מהיר עוד יותר מהפחמן הדו-חמצני שמילא את האטמוספירה העתיקה של מאדים. למעשה, אפילו אם נצליח לחולל שדה מגנטי מלאכותי למאדים (וגם לכך יש כמה תוכניות מגירה), גז כמו מתאן מתפרק באופן טבעי באור השמש כעבור שנים אחדות, ואילו האמוניה תתפרק כעבור שעות אחדות.
אבל מה לגבי גזים מלאכותיים?
הצעה מעניינת שעשויה לסייע להפוך את מאדים לביתנו היא להשתמש בתרכובות כלורופלואורו-פחמן, הידועות בשמן המסחרי – גז פריאון. גז פריאון מורכב מאטום פחמן, שני אטומי כלור ושני אטומי פלואור. כאן בכדור הארץ היה הפריאון נפוץ בעיקר במקררים, מזגנים ותרסיסים – עד שנאסר השימוש בו ב-1987, בשל הפגיעה בשכבת האוזון. אבל במאדים הגז המזיק הזה יכול לחולל פלאים.
ג'יימס לאבלוק, בספרו The Greening of Mars ("הורקת מאדים", כלומר הפיכתו לירוק), ורוברט זוברין, מייסד אגודת מאדים, הציעו שניהם שימוש בגז פריאון כאמצעי לחימום מאדים לטווח ארוך. תרכובות כלורופלואורו-פחמן נחשבות גז חממה חזק בהרבה מפחמן דו-חמצני. לפי חישוב אחד, יידרשו לא יותר מ-170,000 טון פריאון מדי שנה כדי לחמם את מאדים ב-70 מעלות צלזיוס – לא רחוק מכמויות הפריאון שהאנושות ייצרה לפני 1992, שאז נכנס לתוקף פרוטוקול מונטריאול שאסר את השימוש בגז.
אפשרות אחת, אם כן, היא לחזור לייצר גז פריאון ולהפציץ את מאדים בטילי פריאון דחוס. זאת הייתה הצעתו של לאבלוק בספרו. אלא שפרויקט שינוע כזה יהיה יקר להפליא, יותר מפרויקט יישוב מאדים בבני אדם (כולל הציוד שבני אדם זקוקים לו).
אפשרות ריאלית יותר היא לייצר פריאון במאדים, לפי הצעתו של זוברין. למרבה המזל, הרכיבים כולם שם: יסוד הפלואור נפוץ מאוד במאדים (32 חלקיקים למיליון לעומת 19.4 חלקיקים למיליון בכדור הארץ), וניתן יהיה לכרות אותו מהמינרל פלואוריט, הקרוי על שמו. גם לכלור אין מה לדאוג – גם הוא נמצא בשפע במאדים. והפחמן מהווה את רוב האטמוספירה הדלילה של כוכב הלכת.
כמובן, ייצור של גז פריאון במאדים ברמה שתתקרב לשיא ייצור הפריאון בכדור הארץ תצריך תשתית חומרית שלא תעמוד לרשות המתיישבים הראשונים: תחנות כוח, כוח אדם, מפעלים, כבישים.
נראה שלפחות בעתיד הנראה לעין, לאנושות חסרה הטכנולוגיה ובמאדים חסרים המשאבים כדי לחולל הארצה שלמה של כוכב הלכת האדום. כמובן, אין פירושו של דבר שלא ניתן לחיות במאדים. תחנת החלל הבינלאומית מיושבת ברציפות מאז שנת 2000, והיא מסתובבת סביב כדור הארץ בוואקום הקפוא של החלל. הדורות הראשונים של המתיישבים במאדים פשוט יצטרכו להסתמך על טכנולוגיה להישרדותם.
לשם כך נערכות הדמיות מאדים ברחבי העולם – ובאוקטובר 2020 תיערך הדמיית מאדים בינלאומית גם בישראל.
ההתיישבות הראשונה במאדים נוסדה מזמן, בשנת 2000 – באי דבון. שם, בצפון קנדה, בנתה אגודת מאדים את הבסיס FMARS – ראשי תיבות של Flashline Mars Arctic Research Station. האתר נבחר בשל היובש והקור הקיצוני שלו, שדומים לתנאי הסביבה במאדים. מדי שנה בקיץ, צוות המונה שישה עד שבעה מתנדבים מגיע לאייש את התחנה, ושוהה בה כמה חודשים. חברי הצוות יוצאים ממבנה התחנה אך ורק בחליפות חלל (לא אמיתיות), מתקשרים עם "כדור הארץ" בעיכוב מלאכותי של 20 דקות (פרק הזמן הממוצע למעבר התקשורת בין כדור הארץ למאדים) ועורכים ניסויים מדעיים שונים במטרה ליצור גוף ידע שישמש את החוקרים והמתיישבים בכוכב הלכת האדום. כך, למשל, הצוותים ב-FMARS בוחנים שיטות למציאת מאגרי מים תת-קרקעיים באדמת הטרשים של דבון.
אגודת מאדים מפעילה עוד בסיס הדמיית מאדים, בשם MDRS, ביוטה, ארצות הברית. הדמיות אחרות הן MARS-500 במוסקבה, שנועד לבדוק את העמידות הפסיכולוגית לתנאי הבדידות של משימה מאוישת למאדים, ו-HI-SEAS במאונה לואה שבהוואי.
ב-2018 נערכה הדמיית מאדים הראשונה בישראל, D-MARS, ראשי תיבות שלDesert Mars Analog Ramon Station, של סוכנות החלל הישראלית. שישה "רמונאוטים" אספו דוגמיות קרקע ומדדו את הקרינה הקוסמית במכתש רמון. עד כה נערכו כמה הדמיות מאדים בנגב, לרבות כאלה של בני נוער, במסגרת תוכניות חקר.
במהלך אוקטובר 2021 ישראל מארחת את הדמיית המאדים הבינלאומית AMADEE של פורום החלל האוסטרי וסוכנות החלל הישראלית. שישה אסטרונאוטים אנלוגיים ינסו לשרוד באקלים הצחיח ובסביבה המבודדת של מכתש רמון, ויבצעו מספר רב של מחקרים אקדמיים וניסויים בטכנולוגית חלל חדישה, בניסיון לשפר את סיכויי ההישרדות של משימה מאוישת עתידית למאדים.
ועם כל זאת, תהום ברוחב 50 מיליון ק"מ פעורה בין הדמיות מאדים במצפה רמון לבסיס במאדים עצמו. כל משימה מאוישת למאדים, קצרה כארוכה, למטרות מחקר או למטרות התיישבות, תהיה ההרפתקה הגדולה והמסוכנת ביותר של האנושות. במקרה של דלקת בתוספתן, איש הצוות מהדמיית מאדים בנגב יפונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ואסטרונאוט אנלוגי מצוות הגיבוי יחליף אותו. במאדים לא יהיו צוותי גיבוי או צוותי רפואה. לא יהיה לאן להתפנות. האסטרונאוטים הראשונים יצטרכו להסתדר בכוחות עצמם, בבידוד שאין ולא הייתה לו מקבילה בכל כדור הארץ.
מטר הפרסאידים הוא מטר המטאורים המפורסם ביותר בשנה. האם באמת כוכבים נופלים מהשמיים? מהם מטאורים ומהיכן הם באים? מה מקור השם של הפרסאידים? ואולי הכי חשוב בשבילכם: מתי, איפה ואיך לצפות בהם כדי להגדיל את הסיכויים לראות כמה שיותר ולהגשים כמה שיותר חלומות! על כל השאלות האלה נשתדל לענות בהרצאה הנוכחית.
האירוע מאורגן על ידי מצפה הכוכבים גבעתיים והאגודה הישראלית לאסטרונומיה.
ההרצאה תשודר בשידור ישיר באופן מקוון. לפרטים נוספים, כנסו לעמוד הפייסבוק של מצפה הכוכבים גבעתיים.
עשו היסטוריה: האסטרונאוטים בוב בנקן ודאג הארלי חזרו לכדור הארץ. אחרי שבילו חודשיים בתחנת החלל הבינלאומית, האסטרונאוטים הראשונים אי פעם שטסו לחלל בחללית פרטית – הדרגון 2 של ספייס אקס – צנחו בהצלחה ובבטחה למפרץ מקסיקו בשעה 21:48 לשעון ישראל. למרות חששות קודמים, תנאי מזג האוויר הטובים אפשרו להם לנחות בשעה המתוכננת במימי מפרץ מקסיקו, סמוך לעיר פנסקולה, פלורידה. צוותים של חברת SpaceX הגיעו בסירות מנוע כדי לחלץ אותם מהקפסולה בה הם נמצאים.
"ברוכים הבאים לכדור הארץ, ותודה שטסתם ספייס אקס": צפו במסע החזרה של האסטרונאוטים כאן:
-
הצטרפו לשידור החי של נאס"א: אחרי חודשיים בחלל, האסטרונאוטים בוב בנקן ודאג הארלי חוזרים לכדור הארץ. לפנות בוקר, בשעה 02:35 (שעון ישראל), חללית הדרגון 2 של חברת ספייס אקס התנתקה בהצלחה מתחנת החלל הבינלאומית. לאחר שהאסטרונאוטים פרשו לישון, נאס"א חידשה את השידורים בשעה 14:25. שיא השידור צפוי להיות הלילה בשעה 21:48, אז יצנחו האסטרונאוטים הראשונים בהיסטוריה שטסו בחללית של חברת פרטית למפרץ מקסיקו.
שידורים:
בנקן והארלי עגנו בתחנת החלל הבינלאומית ב-31 במאי, לאחר ששוגרו יום קודם לכן ממרכז החלל קנדי שבפלורידה על גבי משגר מסוג פאלקון 9 – גם כן מתוצרת ספייס אקס. האסטרונאוטים עגנו בתחנת החלל במשך 63 יום, במהלכם חברו לצוות תחנת החלל, משלחת 63: אסטרונאוט נאס"א כריס קסידי וקוסמונאוט סוכנות החלל הרוסית אנטולי איוונישין. בנוסף לבדיקת המערכות השונות של החללית החדשה, בנקן והארלי ערכו ניסויים מדעיים שונים – ואילו באנקן השלים ארבע הליכות חלל יחד עם קסידי. בסך הכול, בנקן והארלי השלימו 1,024 הקפות סביב כדור הארץ.
מטרתה העיקרית משימת Demo-2 הייתה לוודא שחללית הדרגון 2 בטוחה לשימוש לקראת המשימות המאוישות המבצעיות. זאת הייתה פעם הראשונה בתולדות חקר החלל שאסטרונאוטים יכולים לבדוק חללית חדשה מנוחות תחנת החלל.
הדרגון 2 היא החללית האמריקנית המאוישת החמישית בהיסטוריה, אחרי מרקורי (1961), ג'מיני (1965), אפולו (1968) ומעבורת החלל (1981) – והחללית המסחרית המאוישת הראשונה אי פעם. הדרגון 2 מסוגלת לשאת עד שבעה אסטרונאוטים למסלול לווייני נמוך מסביב לכדור הארץ, כמו מסלולה של תחנת החלל הבינלאומית. לטיסת הניסוי המאוישת הראשונה נבחרו שני אסטרונאוטים בלבד, אבל במשימות ההמשך ישוגרו צוותים של ארבעה.
אחרי משימת ההדגמה Demo-2, שעברה בהצלחה, בחודשים הקרובים יגיע תורן של המשימות המבצעיות. ה-Crew-1 תשוגר בספטמבר השנה, בפיקודו של אסטרונאוט נאס"א מייקל הופקינס. טייס המשימה יהיה אסטרונאוט נאס"א ויקטור גלובר. הופקינס וגלובר יטיסו לתחנת החלל הבינלאומית את מומחי המשימה: אסטרונאוטית נאס"א שנון ווקר ואסטרונאוט סוכנות החלל היפנית סויצ'י נוגוצ'י.
למעשה, עוד לפני חזרתם לכדור הארץ של בנקן והארלי, נאס"א כבר הכריזה על זהות הצוות הבאה שיטוס במשימת Crew-2, המיועדת לשיגור באביב 2021. אסטרונאוטית נאס"א שיין קימברו תפקד על המשימה ואסטרונאוטית נאס"א מייגן מקארתור – אשתו של בנקן – תהיה הטייסת. לשתי האסטרונאוטיות יצטרפו שני מומחי משימה בינלאומיים: אקיהיקו הושידה מסוכנות החלל היפנית ותומס פסקט מסוכנות החלל האירופית.
לאחר מכן יבואו שתי משימות מסחריות לחלוטין. חברת החלל הפרטית אקסיום מתכוונת להטיס אסטרונאוט מקצועי אחד ושלושה תיירי חלל לתחנת החלל הבינלאומית ברבעון השני של 2021. לקראת סוף השנה, חברת החלל הפרטית ספייס אדוונצ'רס מתכוונת להטיס ארבעה תיירים למסלול עצמאי סביב כדור הארץ, מבלי לעגון בתחנת החלל, לתקופה של בין שלושה לחמישה ימים.
ב-2022 יחודשו טיסות הדרגון 2 תחת החוזה עם נאס"א, כאשר צפויות ארבע טיסות נוספות לתחנת החלל הבינלאומית עד 2026 במסגרת משימות Crew-3 עד Crew-6. לצד האסטרונאוטים של נאס"א, במשימות אלו ייקחו חלק אסטרונאוטים מסוכנויות החלל היפנית, הקנדית, האירופית והרוסית.
קהילת Space It Up של סוכנות החלל הישראלית שמחה להזמינכם להרצאתו של נעם פסטרנק.
בהרצאה נסקור את האתגרים הרבים במחיר חיי הלוויינים וכיצד מתמודדים איתם.
פרטים נוספים:
משימת מארס 2020 של נאס"א יוצאת לדרך: היום (חמישי, 30 ביולי), בשעה 14:50 (שעון ישראל), סוכנות החלל האמריקנית תנסה לשגר רובר חדש בשם פרסרוורנס (Perseverance, "התמדה") ומסוק ראשון מסוגו בשם אינג'יניואיטי (Ingenuity, "כושר המצאה") לכוכב הלכת האדום. הרובר והמסוק ישוגרו על גבי משגר כבד מסוג אטלס 5 – אותו משגר ששיגר בעבר את הנחתת אינסייט (InSight, "תובנה") ואת הרובר קיוריוסיטי (Curiosity, "סקרנות").
צפו בשיגור:
חלון ההזדמנויות לשיגור משימת מארס 2020 ייפתח ב-30 ביולי וייסגר ב-15 באוגוסט. בשל המרחק הרב בין שני כוכבי הלכת, משימות משוגרות למאדים בחלון הזדמנויות קצר מאוד שנפתח אחת לשנתיים. משימת מארס 2020 של נאס"א היא המשימה השלישית שמשוגרת למאדים בקיץ 2020, אחרי שיגור המקפת אל-אמל ("תקווה") של איחוד האמירויות הערביות ב-20 ביולי ושיגור המשימה הסינית טיאנוון 1 ("שאלות שמימיות"), הכוללת מקפת, נחתת ורובר, ב-23 ביולי.
מעניינות ככל שיהיו המשימה הערבית והמשימה הסינית הראשונה למאדים, אין ספק שכל העיניים נשואות למארס 2020 של נאס"א – שהיא המשימה האסטרוביולוגית הראשונה שמשוגרת למאדים מאז הנחתות ויקינג 1 ו-2 ב-1976. מטרתה המוצהרת של מארס 2020 היא לאשר או לשלול את קיומם של חיים במאדים, בעבר או בהווה.
אם הכל ילך כשורה, הרובר פרסרוורנס ינחת ב-18 בפברואר 2021 באתר מיוחד במינו בשם מכתש ג'זרו, שקוטרו כ-50 ק"מ. ב-2007 זיהתה המקפת לסקר מאדים של נאס"א, או MRO, מינרלי חרסית במכתש. כאן בכדור הארץ, חרסית כזאת נוצרת כתוצאה מבלייה של מים. מאז הצטברו ראיות נוספות לכך שהמכתש היה בעבר אגם בעומק 250 מטרים, וכך זכה לשם ג'זרו – "אגם" בשפות הסלאביות.
המכתש עצמו נוצר מפגיעת אסטרואיד, אלא שבעברו החם והרטוב של מאדים – הוא התמלא מים. הרובר יחקור את שתי הדֶּלְתות שנוצרו משני הנהרות העתיקים שהובילו מים לאגם, מצפון וממערב, במחשבה שאם התקיימו אי פעם חיים מיקרוסקופיים או מקרוסקופיים על פני כוכב הלכת – בין אם באגם עצמו או על גדות הנהרות שהובילו לאגם – ייתכן כי צורתם השתמרה במינרלי החרסית בצורת מאובנים. בדומה למאובנים בכדור הארץ, ייתכן כי הם שקעו באגם וכוסו בסחף.
לפי מחקר של אוניברסיטת בראון ב-2015, האגם התמלא מים לפחות פעמיים בהיסטוריה של מאדים. האגם התייבש סופית לפני 3.5 עד 3.9 מיליארד שנה. מטרתו העיקרית של הרובר פרסרוורנס תהיה לבחון את משקעי החרסית ולחפש בהם מאובנים מיקרוסקופיים. יצוין כי מאובנים מיקרוסקופיים מתקופה זו נמצאו במשקעי חרסית בכדור הארץ. לכן המדענים מניחים שאילו היו חיים מיקרוסקופיים על מאדים באותה העת, גם שרידיהם השתמרו בחרסית.
הרובר הכבד, שמשקלו 899 ק"ג, כולל זרוע בעלת חמישה מפרקים ובאורך 2.1 מטרים, שתאפשר לו לברור את מינרלי החרסית – וברדאר תת-קרקעי שיאפשר לו לדעת היכן נמצאים המשקעים המעניינים ביותר מבחינה גיאולוגית מתחת לפני השטח. לא פחות מ-23 מצלמות מסוגים שונים, לרבות רטנגן וקרינה על-סגולה (UV), יאפשרו לפרסווירנס לזהות חתימות ביולוגיות דוגמת תרכובת אורגניות בחרסית.
עזרה נוספת – ולא צפויה – יקבל הרובר מהמסוק הרובוטי אינג'יניואיטי. זהו כלי הטיס הראשון בהיסטוריה שיפעל מחוץ לכדור הארץ. הרחפן הקטן ישתמש בשתי מערכות להבי זנב (רוטר) אחת מעל השניה והפוכות זו מזו, בקוטר 1.1 מטרים כל אחד. במטרה להתרומם באטמוספרה המאדימית הדלילה, שנפחה כ-1% בלבד מנפח האטמוספרה בכדור הארץ. אוויר בנפח שכזה דליל כפי שאוויר בכדור הארץ דליל בגובה של כ-30 ק"מ. זאת בעוד שהנקודה הגבוהה ביותר שמסוק הגיע אליה אי פעם היא פחות מחצי מזה. לשם כך נאס"א היתה צריכה להמציא את המסוק מחדש, עם משקל שאינו עולה על 1.8 ק"ג (כמו לפטופ ממוצע) וסיבובי להבים במהירות בלתי רגילה, שתאפשר לדחוף מטה את האוויר המועט. לצורך השוואה, הלהבים של אינג'יניואיטי יכולים להגיע ל-2,900 סיבובים לדקה, לעומת כ-500 סיבובים לדקה למסוקים סטנדרטיים בכדור הארץ.
מטרתו העיקרית של האינג'יניואיטי תהיה להוכיח שאמנם ניתן להשתמש בכלי טיס כדי לסרוק את פני מאדים. ככלל, רחפן כמו אינג'יניואיטי יכול לצלם את הקרקע ברזולוציה טובה פי עשרה מזו של לוויינים המקיפים את כוכב הלכת האדום. אבל תוך כדי הוכחת היכולת, הוא גם יסייע לרובר למצוא נישות מוסתרות ממצלמותיו, כמו משקעים חשודים מאחורי סלעים גדולים. בסך הכול, המסוק יפעל למשך 30 יום, במהלכם יבצע עד חמש טיסות. כל טיסה צפויה לארוך פחות משלוש דקות, כאשר הרחפן ימריא לגובה של עד 10 מטרים מעל פני השטח.
ב-1976, שתי נחתות ויקינג חפנו חופן אדמה, חיממו אותו ל-500 מעלות ו"רחרחו" את האדים בתקווה לגלות שיירי מיקרואורגניזמים צלויים. התוצאות לא היו חד-משמעיות, והניסוי נותר שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. ואילו ב-1996, הנשיא ביל קלינטון הודיע לעולם ממדשאות הבית הלבן כי נמצא מטאוריט ממאדים שמכיל את מה שנראה כמאובנים של חיידקים ממאדים. בדיעבד הסתבר שמסיבת העיתונאים הקדימה את זמנה: עוד אין הסכמה בקהילה המדעית בשאלה אם אותם ננו-צינורות על המטאוריט העתיק הם מאובנים של חיים זעירים ממאדים, זיהום של חיידקים מכדור הארץ או תצורה גיאולוגית טבעית.
הפעם, ספק אם נאס"א תצא בהכרזות דרמטיות – אפילו אם יימצאו מאובנים על מאדים. למעשה, הרובר פרסרוורנס יארוז כל ממצא מעניין למשימה עתידית שתחזיר את הדוגמיות החשודות לניתוח מקיף בכדור הארץ. אם תצא לפועל כמתוכנן, המשימה המשותפת של סוכנויות החלל האמריקנית והאירופית תשוגר למאדים ב-2026, תנחת במכתש ג'זרו ב-2028, תאסוף את הדוגמיות ותביא אותן לכדור הארץ ב-2032. פרסרוונס צפוי להיות פעיל ל-14 שנה לפחות, כך שהוא יוכל לסייע למשימה העתידית לאסוף את הדוגמיות שארז ולהביאן למשגר.
סוכנות החלל האירופית פרסמה את תמונות התקריב הראשונות של השמש, שצולמו על ידי מקפת (גשושית המקיפה את גרם השמיים) הסולאר אורביטר ממרחק של 77 מיליון ק"מ מהכוכב. במגן החום המסיבי של המקפת ישנם חורי הצצה קטנים. מאחורי החורים מסתתרים טלסקופים. מאחורי הטלסקופים ישנו מחשב שמפעיל את הטלסקופים. והמחשב הזה הוא מחשב כחול-לבן, תוצרת חברת רמון ספייס הנתמכת על ידי סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה.
"מגן החום של הסולאר אורביטר הוא שיגעון מוחלט", אומר פרופ' רן גינוסר, מייסד ויו"ר חברת רמון ספייס. "הוא בנוי משכבות שונות של חומרים מוליכי חום, המוליכים את החום החוצה לחלל. והמגן הזה מחורר. דרך החורים מציצים שני הטלסקופים שהמחשב שלנו מנהל, וגם זה נעשה דרך פילטר מיוחד שמסנן 96% מהאור".
הסולאר אורביטר, פרי שיתוף פעולה בין סוכנויות החלל האירופית והאמריקנית, שוגרה בפברואר השנה. המקפת נושאת עמה שישה טלסקופים וארבעה חיישנים שנועדו למדוד את הסביבה החללית בקרבת השמש. המשימה המשלימה, הפארקר סולאר פרוב של נאס"א, הגיעה אמנם עד כדי 18.7 מיליון ק"מ מפני השמש – אבל הגשושית האמריקנית אינה נושאת טלסקופים, כך שהתמונות שצילמה הסולאר אובריטר ממרחק 77 מיליון ק"מ הן התמונות ברזולוציה הגבוהה ביותר של השמש שצולמו אי פעם.
כבר מהתמונות הראשונות, שפורסמו ב-17 ביולי, עולה הפתעה מדעית: פני השמש מלאים בהתפרצויות סולאריות מיניאטוריות, שזכו לשם "מדורות". המדורות הללו הן גילוי חדש לחלוטין. מדובר בהתפרצויות סולאריות הקטנות פי מיליונים ואף מיליארדים מהתפרצויות סולאריות "רגילות". מהתמונות החדשות עולה שהן מכסות את כל פני השמש אך מהן בדיוק ומה מקורן?
במהלך ההתפרצויות הסולאריות המוכרות למדע, השמש משחררת פרצים אדירים של חלקיקים טעונים – אשר מאיצים את הרוח הסולארית הנושבת מכיוון הכוכב. כאשר החלקיקים המואצים באים במגע עם השדה המגנטי של כדור הארץ, נוצרות סופות מגנטיות שעלולות לשבש רשתות תקשורת וחשמל על הקרקע. עוד לא ברור אם אותם מנגנונים פנימיים בשמש שאחראים להתפרצויות הסולאריות אחראים גם לאותן מדורות, או שמא מדובר בתהליך שונה לגמרי. כך או כך, תמונות התקריב הראשונות של השמש חשפו כי פני השטח של כוכב הבית שלנו אינם שקטים כלל ועיקר, אלא הם מבעבעים ודינמיים יותר מכפי שנהוג היה לחשוב – והן עשו זאת באמצעות המחשב של רמון ספייס.
"כל משימה כזאת היא קריירה של אנשים", מסביר פרופ' גינוסר. "10 - 15 שנות תכנון, ואחרי זה 15 שנות ביצוע. המחשב לסולאר אורביטר נבנה לפני עשור ותוכנן לפני שני עשורים".
המחשב לא התיישן ב-20 שנה?
"צריך להבדיל בין אלקטרוניקה לשוק הצרכני לאלקטרוניקה שעליה אנחנו שמים את יהבנו, לפעמים את החיים שלנו. גם מטוסי נוסעים פועלים על אלקטרוניקה שפותחה לפני 20 שנה. היא בסיסית, באופן יחסי, אך אמינה להפליא. אם תתכנן מטוס שיטוס על אייפון מהדגם האחרון – לא בטוח שארצה לעלות עליו. גם לא תמיד צריך מי יודע מה. לוויין טס נורא מהר, אבל משנה את הכיוון שלו נורא לאט. ומעבד שהיה חדש בשנת 2000 יספיק בהרבה מקרים כדי לנווט את הלוויין או להפעיל את הטלסקופ".
מה נדרש ממחשב חלל
חברת רמון ספייס היא החברה הישראלית הראשונה – ומהחברות הבודדות בעולם – שמייצרת מחשבים עמידים בתנאי החלל הקיצוניים.
"בחלל יש שתי בעיות גדולות: הטמפרטורה והסביבה", אומר פרופ' גינוסר. "מבחינת הטמפרטורה, אלקטרוניקה בחלל שחשופה לשמש יכולה להגיע למאה ומשהו מעלות צלזיוס, ובחושך הטמפרטורה יכולה להגיע ל-20 ואפילו 30 מעלות מתחת לאפס. הבעיה השנייה היא הקרינה – גם הקרינה הסולארית מהשמש וגם הקרינה הקוסמית. אותם חלקיקים טעונים שטסים במהירויות הקרובות למהירות האור פוגעים ברכיבים אלקטרוניים, ויכולים לגרום להם לנזק רגעי, כלומר חישובי, או לנזק בלתי הפיך, כלומר לשרוף את הרכיב. את השבבים שלנו אנחנו בונים עם סיליקון עמיד לנזקים הללו – ומוסיפים מנגנוני יתירות חישובית, אלגוריתמים שמבצעים את אותו חישוב מספר פעמים במקביל. במקרה של שגיאה כתוצאה מקרינה, עדיין אפשר להמשיך לתפקד".
המחשב בסולאר אורביטר הוא מחשב מהדור הראשון שנבנה על ידי החברה הישראלית, ואינו אלא בקר מצלמה פשוט. בימים אלה, החברה הקטנה מיקנעם, שמונה כ-20 עובדים בסך הכול, מפתחת מחשבי-על מרובי-ליבות שנועדו לשמש את הדור החדש של לווייני תצפית ותקשורת מסחריים.
"היום כאשר לוויין תצפית מצלם תמונה של שריפה ביער, צריך להוריד את התמונה חזרה לארץ, שמישהו יסתכל עליה ויגיד – פה יש שריפה", מספר פרופ' גינוסר. "זה תהליך איטי ומסורבל. אתה רוצה לתת למחשב לסרוק את כל התמונות, לזהות את השריפה ביער וכבר לכוון את מטוס הכיבוי לנקודה הנכונה. לשם כך עושים שימוש בבינה מלאכותית, כגון למידת מכונה. אלא שזה מצריך מחשבי-על שיהיו עמידים לתנאי החלל. זה העתיד של מהפכת 'החלל החדש', ובפרט של רמון ספייס".
"מדינת ישראל משקיעה בסטארטאפים באופן כללי, ובסטארטאפים בתחום החלל היא משקיעה דרך סוכנות החלל", אומר מנהל סוכנות החלל הישראלית אבי בלסברגר. "אנחנו מנסים לקדם את תעשיית החלל הישראלית כי בסופו של דבר המדינה נהנית מהעסקים שהחברות האלו עושות בעולם. חברת רמון ספייס עברה מתכנון שבבים בודדים למעבד אות ספרתי (DSP) בן 64 ליבות, בהשוואה למחשב ביתי המכיל לא יותר משבע ליבות, מחשב-על שיודע לקבל החלטות בזמן אמת. זאת קפיצת דרך משמעותית. כיוון שפיתוח מחשב שכזה יכול להגיע גם לעשור, המחשב שמפתחת רמון ספייס יהיה המחשב החללי המוביל בעולם לתקופה זו".
סין שיגרה הבוקר (חמישי, 7:41) את המשימה הראשונה שלה למאדים. המשימה השאפתנית טיאנוון 1 (Tainwen, בתרגום חופשי: "שאלות שמיימיות"), שכוללת מקפת, נחתת ורובר, שוגרה על גבי משגר כבד מסוג לונג מארץ' 5 מכן השיגור בנמל החלל וונצ'אנג באי האינאן. תאגיד המדע והטכנולוגיה האווירונאוטית של סין (CASC), אחת משתי החברות הממשלתיות שעומדות מאחורי תוכנית החלל הסינית, אישר את השיגור המוצלח כ-40 דקות לאחר מכן. אם סין תעמוד במשימה, היא תהפוך למדינה השלישית בהיסטוריה שהנחיתה חללית על מאדים – אחרי ברה"מ וארה"ב.
כזכור, המקפת אל-אמל ("התקווה") של איחוד האמירויות הערביות שוגרה בהצלחה למאדים ביום א' האחרון, ובין ה-30 ביולי ל-15 באוגוסט נאס"א תשגר את הרובר החדש פרסרוורנס ("התמדה"). לאחר מכן ייסגר חלון ההזדמנויות לשיגור משימות למאדים. בגלל מסלוליהם של כוכבי הלכת, חלון ההזדמנויות ייפתח מחדש רק בקיץ 2022.
צפו בשיגור:
המהלך של סין נועז במיוחד לאור העובדה שזהו המסע הראשון שלה למאדים (ב-2011 נעשה ניסיון לשלוח מקפת סינית יחד עם משימה רוסית, אך השיגור נכשל). המדינות היחידות ששיגרו עד כה למאדים צברו ניסיון עם כל משימה: ראשית שוגרה מקפת, לאחר מכן שוגרה נחתת ורק לבסוף רובר. המשימה הראשונה של סין לכוכב האדום כוללת את כל המרכיבים.
ככלל, סין ממעטת לחשוף פרטים על תוכניות החלל שלה. הפעם, חברים בצוות הטיאנוון 1 פרסמו מאמר בכתב העת Nature Astronomy, שמציג את המשימה בקווים כלליים: החללית, על שלושת מרכיביה, תגיע למאדים בפברואר 2021, יחד עם הרובר האמריקני פרסרוורנס ומקפת האמירויות אל-אמל. אלא שהנחתת הסינית, עם הרובר בתוכה, יישארו מחוברים למקפת למשך חודשיים או שלושה. לאחר מכן הנחתת תינתק מחללית האם, תפתח מצנח ורגליות על מנת לנחות נחיתה רכה, שם היא תפרוס רמפה שממנה יתגלגל הרובר לפני השטח.
עוד מסתבר שאתר הנחיתה הנבחר נמצא בצפון-מזרח כוכב הלכת – מישור אוטופיה. המישור הוא אגן פגיעה ענק שנוצר מפגיעה עתיקה של אסטרואיד או כוכב שביט, והוא גם האתר שבו נחתה הנחתת האמריקנית וייקינג 2 ב-1976. בתוך המישור רחב הידיים, סין מייעדת את אתר הנחיתה שלה לרצועה המשתרעת בין מישור איזיס להר הגעש הגדול אליסיום.
לפי המאמר ב-Nature, אתר הנחיתה נבחר משלוש סיבות: המישור נמוך, מה שיעניק למשימה הסינית שהות מספקת (וגרר אטמוספרי מספיק) כדי לנסות נחיתה רכה; המישור נמצא בקו רוחב כזה שיאפשר לרובר לטעון את מצבריו באמצעות פאנלים סולאריים; והמישור חלק יחסית – מה שיאפשר נסיעה חלקה. רובר הטיאנוון 1 ישתמש ברדאר כדי לאפיין את הקרקע ולאתר מרבצי מי קרח תת-קרקעיים, עד לעומק של 100 מטרים מתחת לפני השטח.
הרובר צפוי לפעול למשך 90 יום מאדימיים (92 ימים ארציים), כשהוא מסתמך על המקפת כתחנת ממסר לתקשורת עם כדור הארץ. במקביל, המקפת תערוך ניסויים משל עצמה, וצפויה לפעול למשך שנה מאדימית שלמה (687 ימים ארציים). המקפת של טיאנוון 1 תשמש ברדאר דומה כדי למפות את המורפולוגיה והגיאולוגיה של מאדים, וכן תמדוד את השדה המגנטי ואת היונוספרה של כוכב הלכת.
יצוין כי למרות התחממות מרוץ החלל – לירח ולמאדים – סין משתפת פעולה עם גופים רבים כדי להגשים את שאיפותיה. אמנם מערכות הטיאנוון 1 השונות נבנו רובן ככולן בסין, אבל היא נעזרת בשותפות בינלאומית למעקב, לניווט ולתקשורת החללית. למעשה, לצד הסמליל של מינהל החלל הסיני CNSA, על הלונג מארץ' 5 שעומד היכון על כן השיגור מופיעים סמלי סוכנויות החלל האירופית, הצרפתית, הארגנטינאית והאוסטרית.
כוכב הלכת הקטן במערכת השמש והקרוב ביותר לשמש יזרח בשמיים לפנות בוקר ויציג את עצמו לראווה במשך כל שעות דמדומי השחר. 110 דקות התהילה של כוכב חמה יסתיימו לבוקר זה עם זריחתה של שכנתו הקורנת, שתעלים את אורו הקלוש באורה הדומיננטי.
כוכב הלכת הקטן במערכת השמש והקרוב ביותר לשמש יזרח בשמיים לפנות בוקר ויציג את עצמו לראווה במשך כל שעות דמדומי השחר. 110 דקות התהילה של כוכב חמה יסתיימו לבוקר זה עם זריחתה של שכנתו הקורנת, שתעלים את אורו הקלוש באורה הדומיננטי.
אם תהיתם על מה כל המהומה סביב כוכב קטן וחיוור שזורח לו בשמיים, דעו לכם שזהו הכוכב החמקמק ביותר בשמי כדור הארץ, ולכן מדובר באירוע נדיר למדי. מרחקו של כוכב חמה מהשמש הוא כ-58 מיליון ק"מ בלבד, קצת יותר משליש מרחקנו ממנה. כיוון שאנו מצויים מעבר למסלולו, איך שלא נסובב את זה – הוא יסתתר רוב הזמן בתוך הילתה המסנוורת של השמש, ויצוץ לדקות אחדות בלבד ממזרחה או ממערבה כדי להזכיר לנו את קיומו. ההפרדה המרבית של כוכב חמה מהשמש עומדת על 29 מעלות, ועל כן הוא לעולם לא ייראה לפרק זמן ארוך משעתיים לפני זריחת השמש או אחרי שקיעתה.
שמו הלועזי של כוכב חמה כיום הוא מרקורי, על שם מרקוריוס, אל המסחר במיתולוגיה הרומית. אולם בעת העתיקה הצליח הכוכב החמקמק לתעתע בצופיו הארציים, והם זיהו אותו בטעות כשני כוכבי שונים: הכוכב שהופיע בערב נקרא בפיהם הרמס, על שם האל היווני מקבילו של מרקוריוס, והכוכב שהופיע בבוקר זכה לשם אפולו, על שם אל השמש.
המועד האידיאלי לצפייה בכוכב חמה חל אפוא בימים המועטים שבהם הוא מצוי במרחק הזוויתי הגדול ביותר מהשמש, וזה קורה ממש עכשיו. ב-22 ביולי ייראה כוכב חמה בזווית מכובדת של 20 מעלות מערבית לשמש (אלונגציה מערבית), ויפציע באופק המזרחי בשעה 5:00 ככוכב חיוור על רקע שמי דמדומי הזריחה. מבעד לטלסקופ, בהגדלה של X100 לערך, ייראה כוכב חמה כמו סהר, ממש כפי שהירח נראה מעט לפני הרבע הראשון, ובדיוק מאותה סיבה: קו הראייה שלנו כמעט משיק למסלולו סביב השמש, כך שאנו רואים רק את חציו המואר הפונה לשמש.
בעוד שבועות מספר ישוב כוכב חמה לחיקה החם של שכנתו הענקית, באירוע התקבצות, ומיד לאחר מכן יחליף את עורו ואת אורו לכוכב ערב, וייראה מעט לאחר השקיעה.
