התשובה הקצרה: אי אפשר לחמוק מפסולת חלל כמו בורג שטס במהירות של 28,000 קמ"ש. אבל יש כמה צעדי מנע שניתן לנקוט.
קודם כול, אפשר לא להיות שם. הצבא האמריקני, סוכנות החלל האירופית וגופים נוספים עוקבים ללא הפסקה אחר פסולת חלל. המעקב הזה של טלסקופים ומכ"מים נועד להזהיר לוויינים, חלליות ואת תחנת החלל הבינלאומית מפני פגיעה אפשרית – ותמרוני התחמקות הפכו כמעט לשגרה עבור הצבאות, סוכנויות החלל וחברות התקשורת. הבעיה בשיטה הזאת (מעבר לעובדה שצריך להתחמק, כלומר לבזבז דלק) היא שלא ניתן לעקוב אחר חלקיקים הקטנים מכדור גולף – וגם הם יכולים להיות קטלניים.
פתרון אחר בקטגוריית הבריחה הוא לעלות למסלול הקפה גבוה יותר. פסולת החלל מרוכזת במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ, בגובה של עד 2,000 ק"מ. מעבר לגבוה זה יש יותר מקום (פשוט כי שטח הפנים של המסלולים גדל) – והרבה פחות מהמורות. אלא שכדי להגיע לשם צריך לשרוף יותר דלק בשיגור. יותר דלק, פירושו של דבר חללית כבדה יותר; וחללית כבדה יותר – פירושו של דבר יותר דלק. מעגל הקסמים הזה, שנקרא בשם ההולם "עריצות משוואות הטילים", בא על חשבון המשקל המקסימלי של המטען המחקרי או המסחרי שרוצים לשלוח לחלל.
אבל לא חייבים לברוח: יש גם פתרונות מיגון.
בתואר המפוקפק של האסון הסביבתי החמור ביותר בתחום פסולת החלל, זוכה כנראה פרויקט וסט פורד האמריקני.
בתקופת המלחמה הקרה נהג צבא ארצות הברית להעביר מסרים סודיים לבעלי בריתו באירופה באמצעות כבלים תת-ימיים באוקיינוסים. האמריקנים חששו שבזמן מלחמה ממשית הרוסים יחתכו את הכבלים הללו וינתקו את אירופה מאמריקה. לכן תכנן הצבא האמריקני לשגר לחלל מיליוני אנטנות זעירות, מחטי נחושת באורך 1.7 ס"מ כל אחת, שיקיפו את כדור הארץ כחגורה. גלי הרדיו שישודרו מארצות הברית יינתזו בחזרה מהאנטנות וייקלטו באירופה – ולהפך.
לכאורה הפרויקט הוכיח את עצמו. ב-9 במאי 1963 פוזרו בהצלחה 480 מיליון מחטים בגובה של בין 3,500 ל-3,800 ק"מ מעל פני הקרקע, והאמריקנים הצליחו להעביר גלי רדיו ממסצ'וסטס לקליפורניה. אך למעשה היה זה פרויקט אנכרוניסטי והרסני. אנכרוניסטי – כי עד שיצא לפועל כבר היו לווייני תקשורת ולא היה כל צורך במחטים, והרסני – כי מיליוני המחטים יצרו חגורה של פסולת חלל שאיימה לעצור כל יציאה של האדם לכוכבים. ברית המועצות מחתה בתוקף נגד הפרויקט, שלטענתה נועד לאפשר לאמריקנים להדביק את הפער במרוץ החלל.
כך או כך, שנים רבות אחרי שתקשורת לוויינים נעשתה מובנית מאליה, רגילה כמו תנורי מיקרוגל – המחטים עדיין איתנו. ארצות הברית הגנה על הפרויקט בטענה שקרני השמש ילחצו על המחטים הזעירות (כמו למשל במפרשית שמש) – ובתוך שלוש שנים כולן יישרפו באטמוספירה. בפועל, מיליוני מחטים עוד מקיפות את כדור הארץ ומסכנות לוויינים ואסטרונאוטים. יתרה מכך, לא כל המחטים התפזרו בהצלחה, ונכון ל-2019 נאס"א עוקבת אחר מסלולם של ארבעים צבירי מחטים. במקרה של פגיעה באחת הערמות, המחטים יתפזרו לכל עבר.
מה לגבי העת האחרונה? אירוע טינוף החלל הגדול ביותר בעשורים האחרונים אירע כאשר ב-11 בינואר 2007 שיגרה סין טיל נגד לוויין שלה עצמה. הטיל פגע בלוויין חיזוי סיני במשקל 750 ק"ג ובגובה 865 ק"מ מעל הקרקע. ההתנגשות הייתה חזיתית, במהירות של 8 ק"מ לשנייה, ונועדה לאותת לארצות הברית שסין מסוגלת להפיל כל לוויין בחלל במקרה של עימות צבאי בין המעצמות.
המסר נקלט, אבל השברים עדיין כאן. ההתנגשות יצרה חגורה של כ-2,000 שברים שניתן לעקוב אחריהם, ועוד כ-150,000 שברים זעירים שאינם מופיעים בשום מכ"ם. נאס"א מעריכה ששליש מהשברים הגדולים יישארו במסלול לפחות עד שנת 2035.
אירוע דרמטי לא פחות התרחש בסוף נובמבר, 2021, כאשר גם רוסיה ערכה ניסוי בטיל על מנת להרוס לוויין ישן של עצמה. הטיל השמיד את המטרה בגובה 485 ק"מ מעל פני הים – ויצר ענן שברים המונה לכל הפחות 1,500 חתיכות שניתנות למעקב, ועוד מאות אלפי חתיכות של פסולת חלל מזעריות מדי למעקב רדאר, ואלו מאיימות עתה על כל לוויין בגובה דומה. בגלל השברים נאס"א ביטלה הליכת חלל ולווייני סטארלינק של ספייס אקס נאלצו לשנות מסלול.
אז מה עושים במקרה ששבר סיני או מחט אמריקנית עפים לעברכם בחלל?
החלל הוא גדול, וזו הסיבה העיקרית שאנחנו לא שומעים כל יום על התנגשויות לוויינים. עם זאת, הסטטיסטיקה מספרת שעד כה – שנת 2020 – אירעו כ-290 אירועי התנגשות של פסולת חלל בפסולת חלל – או של פסולת חלל קטנה בלוויינים או בתחנת החלל הבינלאומית. אבל היו גם פגיעות גדולות בהרבה, של לוויינים בלוויינים.
בפברואר 2009 התנגש לוויין רוסי ישן בלוויין תקשורת אמריקני של חברת אירידיום תקשורת. הלוויין הרוסי, קוסמוס-2251, היה לוויין צבאי ששוגר ב-1993 ויצא מכלל שימוש ב-1995, כלומר היה פסולת חלל. ואילו הלוויין האמריקני, אירידיום-22, שוגר ב-1997, נמנה עם 66 לוויינים במערך של חברת אירידיום, ועדיין היה פעיל בזמן התאונה. הלוויינים התנגשו בגובה של 789 ק"מ מעל סיביר ובמהירות של 42,000 קמ"ש.
כ-2,000 רסיסים הגדולים מ-10 ס"מ, ועוד אינספור רסיסים קטנים יותר, התפזרו בעקבות ההתנגשות. חלקם הספיק להישרף באטמוספירה, וחלקם יהיה איתנו לעוד שנים רבות. ב-2012, חתיכה קטנה מקוסמוס-2251 חלפה במרחק מבהיל של 120 מטר מתחנת החלל הבינלאומית. ששת אנשי הצוות תפסו מחסה בחללית סויוז שעגנה בתחנה.
למעשה, החלל הקרוב לכדור הארץ צפוף עד כדי כך שגם בלי פסולת חלל, כלומר כלי שאבדה עליו השליטה, קיימת בו סכנת התנגשות מתמדת. רק ב-2019 נמנע אסון כבד כאשר הלוויין אאוליס של סוכנות החלל האירופית ביצע תמרון חירום כדי לחמוק מהתנגשות עם לוויין ממערך 12,000 לווייני התקשורת סטארלינק של אילון מאסק. אגב, אם הפרויקט של סטארלינק יתממש במלואו, מספר הלוויינים הפעילים יגדל פי חמישה, ואנחנו צפויים לראות הרבה מאוד התנגשויות וכמעט-התנגשויות בחלל.
אבל ההתנגשויות והכמעט-התנגשויות האלה הן כאין וכאפס לעומת טיפשות האדם, שבכוונה תחילה יצר הרבה מהזיהום שאנו רואים בחלל. אז מה היה האסון הסביבתי החמור ביותר בחלל?
יוגורט הוא לא פסולת, אבל גביע יוגורט ריק משנות השישים הוא בהחלט פסולת. אותו עיקרון תקף גם לגבי חלליות: לוויינים ישנים, מכלי דלק ריקים, כפפות של אסטרונאוטים שאבדו לנצח – כל מה שיצא מכלל שימוש בחלל נקרא פסולת חלל.
פסולת חלל אפשר למצוא כמעט בכל מקום במערכת השמש שהאנושות ביקרה בו. על הירח לבדו, למשל, השארנו עד היום כ-200 טון פסולת. הפסולת שפיזרנו בחלל הרחוק לא מטרידה במיוחד. הפסולת שנעה בחלל הקרוב לכדור הארץ, לעומת זאת, מדאיגה מאוד, כי דרכו אנחנו יוצאים אל החלל.
לפי לפי UNOOSA, משרד האו"ם לענייני החלל החיצון, נכון ל-2021, 2,700 הלוויינים הפעילים המקיפים היום את כדור הארץ חולקים את החלל עם 8,800 טון פסולת. אלה כוללים חלקי משגרים לוויינים שיצאו מכלל שימוש ושרידים שונים, מזוהים או בלתי מזוהים.
אלא שבניגוד לאותו גביע יוגורט בחצר, פסולת בחלל יכולה להיות מסוכנת מאוד. המהירות הממוצעת של עצם במסלול סביב כדור הארץ היא 28,000 קמ"ש, או 7 ק"מ לשנייה. ומאחר שהאנרגיה הקינטית, אנרגיית התנועה של העצם, עולה בהתאם למהירות – עצם בגודל קליע אקדח יהיה קטלני בחלל בערך פי 100 מאשר אם נירה אותו על פני כדור הארץ. למעשה, האנרגיה הקינטית בחלל גדולה כל כך, שאין צורך בקליעים: מספיקה חתיכת אלומיניום בגודל 1 ס"מ כדי להשבית לוויין או חס חלילה לפגוע באסטרונאוט.
ובדומה ליקום כולו, גם האנטרופיה (כלומר מידת אי-הסדר) של פסולת החלל גדלה, בתהליך שנקרא "אפקט קסלר". דונלד קסלר, חוקר נאס"א לשעבר, חזה את הבעיה במאמר שפרסם כבר ב-1978: כל התנגשות בין עצמים בחלל יוצרת פסולת חלל קטנה יותר ויותר, וזו מגבירה את הסיכוי להתנגשות נוספת, וכן הלאה. אם תגובת השרשרת הזאת תצא מכלל שליטה, היא עלולה לסכן את הכדאיות ואת הבטיחות של כל הפעילות האנושית בחלל.
אבל האם זה באמת קורה? האם אי פעם התנגשו לוויינים בחלל?
איך זה שלוויינים לא מתנגשים בחלל כל יום? מה עושים כשהם כן מתנגשים ואיך נתמגן מפני פסולת החלל?
יוגורט הוא לא פסולת, אבל גביע יוגורט ריק משנות השישים הוא בהחלט פסולת. אותו עיקרון תקף גם לגבי חלליות: לוויינים ישנים, מכלי דלק ריקים, כפפות של אסטרונאוטים שאבדו לנצח – כל מה שיצא מכלל שימוש בחלל נקרא פסולת חלל.
פסולת חלל אפשר למצוא כמעט בכל מקום במערכת השמש שהאנושות ביקרה בו. על הירח לבדו, למשל, השארנו עד היום כ-200 טון פסולת. הפסולת שפיזרנו בחלל הרחוק לא מטרידה במיוחד. הפסולת שנעה בחלל הקרוב לכדור הארץ, לעומת זאת, מדאיגה מאוד, כי דרכו אנחנו יוצאים אל החלל.
לפי לפי UNOOSA, משרד האו"ם לענייני החלל החיצון, נכון ל-2021, 2,700 הלוויינים הפעילים המקיפים היום את כדור הארץ חולקים את החלל עם 8,800 טון פסולת. אלה כוללים חלקי משגרים לוויינים שיצאו מכלל שימוש ושרידים שונים, מזוהים או בלתי מזוהים.
אלא שבניגוד לאותו גביע יוגורט בחצר, פסולת בחלל יכולה להיות מסוכנת מאוד. המהירות הממוצעת של עצם במסלול סביב כדור הארץ היא 28,000 קמ"ש, או 7 ק"מ לשנייה. ומאחר שהאנרגיה הקינטית, אנרגיית התנועה של העצם, עולה בהתאם למהירות – עצם בגודל קליע אקדח יהיה קטלני בחלל בערך פי 100 מאשר אם נירה אותו על פני כדור הארץ. למעשה, האנרגיה הקינטית בחלל גדולה כל כך, שאין צורך בקליעים: מספיקה חתיכת אלומיניום בגודל 1 ס"מ כדי להשבית לוויין או חס חלילה לפגוע באסטרונאוט.
ובדומה ליקום כולו, גם האנטרופיה (כלומר מידת אי-הסדר) של פסולת החלל גדלה, בתהליך שנקרא "אפקט קסלר". דונלד קסלר, חוקר נאס"א לשעבר, חזה את הבעיה במאמר שפרסם כבר ב-1978: כל התנגשות בין עצמים בחלל יוצרת פסולת חלל קטנה יותר ויותר, וזו מגבירה את הסיכוי להתנגשות נוספת, וכן הלאה. אם תגובת השרשרת הזאת תצא מכלל שליטה, היא עלולה לסכן את הכדאיות ואת הבטיחות של כל הפעילות האנושית בחלל.
אבל האם זה באמת קורה? האם אי פעם התנגשו לוויינים בחלל?
החלל הוא גדול, וזו הסיבה העיקרית שאנחנו לא שומעים כל יום על התנגשויות לוויינים. עם זאת, הסטטיסטיקה מספרת שעד כה – שנת 2020 – אירעו כ-290 אירועי התנגשות של פסולת חלל בפסולת חלל – או של פסולת חלל קטנה בלוויינים או בתחנת החלל הבינלאומית. אבל היו גם פגיעות גדולות בהרבה, של לוויינים בלוויינים.
בפברואר 2009 התנגש לוויין רוסי ישן בלוויין תקשורת אמריקני של חברת אירידיום תקשורת. הלוויין הרוסי, קוסמוס-2251, היה לוויין צבאי ששוגר ב-1993 ויצא מכלל שימוש ב-1995, כלומר היה פסולת חלל. ואילו הלוויין האמריקני, אירידיום-22, שוגר ב-1997, נמנה עם 66 לוויינים במערך של חברת אירידיום, ועדיין היה פעיל בזמן התאונה. הלוויינים התנגשו בגובה של 789 ק"מ מעל סיביר ובמהירות של 42,000 קמ"ש.
כ-2,000 רסיסים הגדולים מ-10 ס"מ, ועוד אינספור רסיסים קטנים יותר, התפזרו בעקבות ההתנגשות. חלקם הספיק להישרף באטמוספירה, וחלקם יהיה איתנו לעוד שנים רבות. ב-2012, חתיכה קטנה מקוסמוס-2251 חלפה במרחק מבהיל של 120 מטר מתחנת החלל הבינלאומית. ששת אנשי הצוות תפסו מחסה בחללית סויוז שעגנה בתחנה.
למעשה, החלל הקרוב לכדור הארץ צפוף עד כדי כך שגם בלי פסולת חלל, כלומר כלי שאבדה עליו השליטה, קיימת בו סכנת התנגשות מתמדת. רק ב-2019 נמנע אסון כבד כאשר הלוויין אאוליס של סוכנות החלל האירופית ביצע תמרון חירום כדי לחמוק מהתנגשות עם לוויין ממערך 12,000 לווייני התקשורת סטארלינק של אילון מאסק. אגב, אם הפרויקט של סטארלינק יתממש במלואו, מספר הלוויינים הפעילים יגדל פי חמישה, ואנחנו צפויים לראות הרבה מאוד התנגשויות וכמעט-התנגשויות בחלל.
אבל ההתנגשויות והכמעט-התנגשויות האלה הן כאין וכאפס לעומת טיפשות האדם, שבכוונה תחילה יצר הרבה מהזיהום שאנו רואים בחלל. אז מה היה האסון הסביבתי החמור ביותר בחלל?
בתואר המפוקפק של האסון הסביבתי החמור ביותר בתחום פסולת החלל, זוכה כנראה פרויקט וסט פורד האמריקני.
בתקופת המלחמה הקרה נהג צבא ארצות הברית להעביר מסרים סודיים לבעלי בריתו באירופה באמצעות כבלים תת-ימיים באוקיינוסים. האמריקנים חששו שבזמן מלחמה ממשית הרוסים יחתכו את הכבלים הללו וינתקו את אירופה מאמריקה. לכן תכנן הצבא האמריקני לשגר לחלל מיליוני אנטנות זעירות, מחטי נחושת באורך 1.7 ס"מ כל אחת, שיקיפו את כדור הארץ כחגורה. גלי הרדיו שישודרו מארצות הברית יינתזו בחזרה מהאנטנות וייקלטו באירופה – ולהפך.
לכאורה הפרויקט הוכיח את עצמו. ב-9 במאי 1963 פוזרו בהצלחה 480 מיליון מחטים בגובה של בין 3,500 ל-3,800 ק"מ מעל פני הקרקע, והאמריקנים הצליחו להעביר גלי רדיו ממסצ'וסטס לקליפורניה. אך למעשה היה זה פרויקט אנכרוניסטי והרסני. אנכרוניסטי – כי עד שיצא לפועל כבר היו לווייני תקשורת ולא היה כל צורך במחטים, והרסני – כי מיליוני המחטים יצרו חגורה של פסולת חלל שאיימה לעצור כל יציאה של האדם לכוכבים. ברית המועצות מחתה בתוקף נגד הפרויקט, שלטענתה נועד לאפשר לאמריקנים להדביק את הפער במרוץ החלל.
כך או כך, שנים רבות אחרי שתקשורת לוויינים נעשתה מובנית מאליה, רגילה כמו תנורי מיקרוגל – המחטים עדיין איתנו. ארצות הברית הגנה על הפרויקט בטענה שקרני השמש ילחצו על המחטים הזעירות (כמו למשל במפרשית שמש) – ובתוך שלוש שנים כולן יישרפו באטמוספירה. בפועל, מיליוני מחטים עוד מקיפות את כדור הארץ ומסכנות לוויינים ואסטרונאוטים. יתרה מכך, לא כל המחטים התפזרו בהצלחה, ונכון ל-2019 נאס"א עוקבת אחר מסלולם של ארבעים צבירי מחטים. במקרה של פגיעה באחת הערמות, המחטים יתפזרו לכל עבר.
מה לגבי העת האחרונה? אירוע טינוף החלל הגדול ביותר בעשורים האחרונים אירע כאשר ב-11 בינואר 2007 שיגרה סין טיל נגד לוויין שלה עצמה. הטיל פגע בלוויין חיזוי סיני במשקל 750 ק"ג ובגובה 865 ק"מ מעל הקרקע. ההתנגשות הייתה חזיתית, במהירות של 8 ק"מ לשנייה, ונועדה לאותת לארצות הברית שסין מסוגלת להפיל כל לוויין בחלל במקרה של עימות צבאי בין המעצמות.
המסר נקלט, אבל השברים עדיין כאן. ההתנגשות יצרה חגורה של כ-2,000 שברים שניתן לעקוב אחריהם, ועוד כ-150,000 שברים זעירים שאינם מופיעים בשום מכ"ם. נאס"א מעריכה ששליש מהשברים הגדולים יישארו במסלול לפחות עד שנת 2035.
אירוע דרמטי לא פחות התרחש בסוף נובמבר, 2021, כאשר גם רוסיה ערכה ניסוי בטיל על מנת להרוס לוויין ישן של עצמה. הטיל השמיד את המטרה בגובה 485 ק"מ מעל פני הים – ויצר ענן שברים המונה לכל הפחות 1,500 חתיכות שניתנות למעקב, ועוד מאות אלפי חתיכות של פסולת חלל מזעריות מדי למעקב רדאר, ואלו מאיימות עתה על כל לוויין בגובה דומה. בגלל השברים נאס"א ביטלה הליכת חלל ולווייני סטארלינק של ספייס אקס נאלצו לשנות מסלול.
אז מה עושים במקרה ששבר סיני או מחט אמריקנית עפים לעברכם בחלל?
התשובה הקצרה: אי אפשר לחמוק מפסולת חלל כמו בורג שטס במהירות של 28,000 קמ"ש. אבל יש כמה צעדי מנע שניתן לנקוט.
קודם כול, אפשר לא להיות שם. הצבא האמריקני, סוכנות החלל האירופית וגופים נוספים עוקבים ללא הפסקה אחר פסולת חלל. המעקב הזה של טלסקופים ומכ"מים נועד להזהיר לוויינים, חלליות ואת תחנת החלל הבינלאומית מפני פגיעה אפשרית – ותמרוני התחמקות הפכו כמעט לשגרה עבור הצבאות, סוכנויות החלל וחברות התקשורת. הבעיה בשיטה הזאת (מעבר לעובדה שצריך להתחמק, כלומר לבזבז דלק) היא שלא ניתן לעקוב אחר חלקיקים הקטנים מכדור גולף – וגם הם יכולים להיות קטלניים.
פתרון אחר בקטגוריית הבריחה הוא לעלות למסלול הקפה גבוה יותר. פסולת החלל מרוכזת במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ, בגובה של עד 2,000 ק"מ. מעבר לגבוה זה יש יותר מקום (פשוט כי שטח הפנים של המסלולים גדל) – והרבה פחות מהמורות. אלא שכדי להגיע לשם צריך לשרוף יותר דלק בשיגור. יותר דלק, פירושו של דבר חללית כבדה יותר; וחללית כבדה יותר – פירושו של דבר יותר דלק. מעגל הקסמים הזה, שנקרא בשם ההולם "עריצות משוואות הטילים", בא על חשבון המשקל המקסימלי של המטען המחקרי או המסחרי שרוצים לשלוח לחלל.
אבל לא חייבים לברוח: יש גם פתרונות מיגון.
פתרון המיגון המפורסם ביותר הוא "מגן וויפל", שהמציא האסטרונום האמריקני פרנק וויפל. מאחר שהוספת שכבות מיגון לחללית הופכת אותה לכבדה יותר (ושוב: על חשבון המטען), וויפל הציע פתרון מחוכם: מגן דקיק שאינו חוסם את העצם הפוגע אלא שובר ומפזר אותו.
אז איך עושים את זה? בונים חללית שהדפנות שלה מורכבות מכמה שכבות שיש ביניהן רווחים זעירים. כשהחלקיק פוגע בשכבה החיצונית ביותר, הוא נמס בחום שנוצר בפגיעה – ומגיע לשכבה הבאה כשהוא נוזלי, שבור או סתם בלי חלק מהתנופה שלו, שאבד לו בפגיעה הראשונה. מגיני וויפל יכולים להגן על חלליות מאוישות ובלתי מאוישות מפני עצמים הנעים במהירות של 3–18 ק"מ לשנייה – אבל רק מפני עצמים זעירים ביותר, כמו חלקיק הצבע שכמעט ניפץ את שמשת תחנת החלל הבינלאומית ב-2016. עצם מתכתי גדול מכדור גולף יקרע את מגן וויפל כמו נייר.
אז מה כן אפשר לעשות? איך אפשר לנקות את פסולת החלל?
ב-2018 פרשה תחנת החלל הבינלאומית רשת והעלתה בחכתה ננו-לוויין. הניסוי של חברת NanoRacks הוכתר בהצלחה: החיישנים של NanoRacks זיהו את העצם הפוגע, תחנת החלל "ניצלה" והננו-לוויין נשלח להישרף באטמוספירה.
אלא שעצם גדול יותר מהננו-לוויין שנבחר למשימה היה קורע את הרשת, ואילו עצם קטן יותר לא היה נקלט במצלמת ה-3D של החברה. ובסופו של דבר, אם נצטרך לצרף את החיישנים ואת הרשת של NanoRacks לכל משימה שיוצאת מכדור הארץ, הם יבואו על חשבון המטען המדעי שלשמו שיגרנו את החללית מלכתחילה.
המון פתרונות יצירתיים הוצעו לטיפול בפסולת החלל. סוכנות החלל היפנית JAXA, למשל, שיגרה ב-2019 מוט אלקטרומגנטי באורך 700 מטרים שאמור היה למשוך אליו פסולת חלל מתכתית, ולאחר מכן להישרף באטמוספירה יחד עם הפסולת. למרבה הצער, המוט לא נפרש בהצלחה. חברות כמו אפקטיב ספייס הישראלית, ותאגיד התעופה נורת'רופ גראמן שיגרו מכליות דלק שנועדו להאריך את חייהם של לוויינים – במקום שייגמר להם הדלק והם יהפכו לעוד פסולת חלל.
רק החודש הכריזה סוכנות החלל האירופית – ששוקדת יותר מכל גוף אחר על ניקוי החלל – כי ב-2025 היא תשגר את ClearSpace1. החללית תשלוף ארבע זרועות ותנסה לתפוס את Vespa, השלב האחרון במשגר הרב-שלבי וגה של סוכנות החלל האירופית, ששוגר ב-2013. ClearSpace1 תחבק את הרקטה, שמשקלה כ-100 ק"ג, ויחד הן יצללו אל מותן המפואר בהתפרקות באטמוספירה.
אבל האמת המרה היא שכל פתרון אפשרי לבעיה המצטברת והולכת של פסולת חלל יהיה חלקי ויקר, ואף אחד לא ישלם מיליארדי דולרים כדי לנקות את הנכס המשותף, גם לא האירופאים.
הפתרון הריאלי ביותר יהיה פשוט לתת לזמן לעשות את שלו, ולפסולת החלל – להישרף באטמוספירה בשל גרר אטמוספירי. זה ייקח שנים, אבל זה יקרה בסופו של דבר – בהנחה שלא נמשיך לזהם, בקצב הולך וגובר, את החלל הקרוב אלינו. לכן האו"ם דן בהצעות קונקרטיות להגביל בחוק את מספר הלוויינים שניתן לשגר ללא תוכנית מסודרת לסיום החיים שלהם.
גם עם ילדי הגן אפשר לעשות פעילות על מנת לפתח סקרנות מדעית טכנולוגית!
במערך המצורף נלמד על חייו של אסטרונאוט. נבין את השוני בין התנהלות החיים בכדור הארץ לבין ההתנהלות בחלל, נכיר את תחנת החלל, נדמיין איך אפשר לתפקד עם חליפת חלל מגושמת, נצטלם, ואפילו נביא מזכרת להורים!
שינחואה, סוכנות הידיעות הרשמית של ממשלת סין, הודיעה כי הרדיו-טלסקופ פאסט (FAST, או Five-hundred meter Aperture Spherical Telescope) – הגדול והרגיש מסוגו בעולם – נחנך רשמית. בעלילת הספר והסרט "קונטקט" (Contact), מסר מחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ נקלט במצפה ארסיבו שבפורטו ריקו. אם אכן נקלוט בקרוב אותות רדיו מלאכותיים מהחלל החיצון (שכן חשוב לציין שאותות רדיו נוצרים גם כתוצאה מתופעות טבעיות ביקום), אז סביר להניח שהם ייקלטו ברדיו-טלסקופ החדש של סין.
הקוטר של פאסט הוא 500 מטרים, 300 מטרים מתוכם פעילים בכל זמן נתון. ועדיין, די בכך כדי להדיח מהמקום הראשון את מצפה הכוכבים ארסיבו, שקוטרו 305 מטרים בלבד (וגם הוא לא משתמש בכל שטח הפנים באותו הזמן, אלא ב-270 מטרים בכל רגע נתון). יתרה מכך, שטח הפנים של הרדיו-טלסקופ בארסיבו קבוע – שעה שפאסט מסוגל לשנות את צורתו, להתגמש ו"להתעקם" לפי הצורך.
הרדיו-טלסקופ ממוקם בשקע גיאולוגי טבעי, שנועד לחסום הפרעות ארציות, במחוז גוויג'ואו אשר בדרום-מערב המדינה. הפרויקט, שעלותו מוערכת ב-170 מיליון דולר, הוצע לראשונה ב-1994 ואושר ב-2007. תושביו של כפר קטן שחיו בשקע פונו מהמקום – ועוד כ-10,000 תושבים פונו מרדיוס של 5 ק"מ, על מנת לטהר את האזור מאותות רדיו ארציים.
מצפה הרדיו פאסט החל לפעול באופן חלקי ב-2016, ומהר מאוד הוכיח את יכולותיו: באוגוסט 2017 גילה הרדיו-טלסקופ שני פולסרים, תוצר של כוכבי ניטרונים המסתובבים סביב עצמם במהירות ופולטים קרינה עוצמתית. בשנתיים שחלפו מאז התגלית הראשונית גילה פאסט לא פחות מ-102 פולסרים חדשים – יותר ממספר הפולסרים שהתגלו על ידי כל החוקרים בכל המצפים בארה"ב ובאירופה גם יחד.
הרדיו-טלסקופ החדש הוא בבחינת זינוק אדיר ליכולות האנושות בתחום הרדיו-אסטרונומיה. הוא מאפשר לבני האדם "להאזין" לנפח חלל גדול פי ארבעה מכפי שהיינו יכולים עד כה. פירושו של דבר שמדענים יוכלו לגלות תופעות קוסמיות חדשות – ואפילו לגלות חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ.
החיפוש אחר אותות רדיו מלאכותיים בחלל התחיל ב-1960, כשצוות חוקרים בראשותו של האסטרונום האמריקני פרנק דרייק (שהתפרסם בזכות "משוואת דרייק") כיוון צלחת בקוטר של 26 מטרים במצפה הכוכבים גרין בנק לעבר שני כוכבים קרובים – במטרה להאזין לאותות אלקטרומגנטיים בטווח תדרי הרדיו הבוקעים מכיוונם.
מאז ועד היום לא הניב פרויקט סט"י (SETI, או Search for Extraterrestrial Intelligence) אף תוצאה חד-משמעית (אות ה"וואו!" מ-1977 נותר לא מוסבר עד היום, וזו הסיבה שהוא אינו מהווה הוכחה לדבר). עם זאת, יש לזכור שהיקום עצום. היקף החיפושים של האנושות עד כה בגלקסיה משולים לחיפוש בתוך אמבטיה בלב האוקיינוס השקט: גם אם לא מצאנו דולפינים באמבטיה – אין פירושו של דבר שאין דולפינים בכלל.
בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה של פרוייקטי סט"י, הן בשל ההשתכללות הטכנולוגית של הרדיו-טלסקופים והן בשל גילויים של כוכבי לכת חוץ-שמשיים, שחלקם דומים לכדור הארץ. במקום להאזין רנדומלית, אנחנו יודעים לאן לכוון את המקלטים שלנו. בד בבד, אנחנו ממשיכים לערוך סקרים פאסיביים וכלליים של שמי הלילה. ב-2015 תרם המיליונר יורי מילנר 100 מיליון דולר לפרויקט הסט"י השאפתני מכולם, Breakthrough Listen. עד כה השתמש הפרויקט ברדיו-טלסקופ גרין בנק בהמיספרה הצפונית וברדיו-טלסקופ פארקס באוסטרליה לחיפוש אחר אותות רדיו ותשדורות לייזר במיליון הכוכבים הקרובים אלינו. הרדיו-טלסקופ פאסט הצטרף לפרויקט עוד ב-2016 וכעת, עם השלמתו, הוא צפוי לשדרג משמעותית את היכולת להבדיל בין תשדורות מלאכותיות לרעשי רקע טבעיים.
אז למה דווקא אותות רדיו? מדענים חלוקים בשאלה אם זאת אמנם האסטרטגיה הטובה ביותר לחיפוש אחר חיים תבוניים בחלל. מאחר שיש מיליוני תדרים אפשריים, אין לנו דרך לדעת באילו תדרים משתמשות ציוויליזציות זרות. תומכי סט"י טוענים, ובצדק, כי חוקי הטבע זהים בכל מקום ביקום, ולכן סביר להניח שכל ציוויליזציה תבונית תשתמש באותות אלקטרומגנטיים סביב תדר הרדיו 3,000 מגה-הרץ. מדוע? כי סביב התדר הזה יש מעט מאוד רעשי רקע בחלל ומן הסתם גם החייזרים מעוניינים בתקשורת ללא הפרעות.
ואילו המתנגדים טוענים, ובצדק, שהיקום לא רק עצום אלא גם עתיק – ואין שום סיבה להניח שציוויליזציות מתקדמות בהרבה מהציוויליזציה שלנו לא יגלו חוקי טבע אחרים שיאפשרו להם לבסס תקשורת יעילה עוד יותר מרדיו.
כך או כך, הרדיו-טלסקופ פאסט צפוי לגלות תגליות מדהימות בשנים הקרובות – גם אם אלה יהיו טבעיות לחלוטין ולא ממקור מלאכותי, פרי תרבות חייזרית מתקדמת.
מאז ליל אמש (יום ג'), סרטון חדש חורך את הרשתות החברתיות: תיעוד של מה שנראה ככדור אש בשמי ישראל.
כדור האש מעל כביש 6. קרדיט: באדיבות אורי יצהרי
את הסרטון צילם אורי יצהרי כשנסע על כביש 6 לכיוון צפון. באזור צומת עירון ראה יצהרי נקודת אור קטנה חוצה את הרקיע – ואחריה הבזק אור אדיר שהאיר את שמי הלילה.
אותו הבזק היה מטאור, וליתר דיוק – בוליד. בוליד (מיוונית: "הבזק" או "טיל", ובאנגלית Fireball) הוא מטאור גדול באופן יחסי (גדול מאבן חצץ ברדיוס כ-2 ס"מ) המתפוצץ באטמוספרה בבהירות כזו שגורמת לו להיות גדול ומאיר מירח מלא.
בולידים בשמי כדור הארץ אינם תופעה נדירה. במסענו הקוסמי סביב השמש, כדור הארץ מתנגש ללא הרף באבק ובאבנים קטנות, למשל מרסיסי אסטרואידים ומגרגירי אבק שנותרו מזנביהם של שביטים.
כמעט בכל לילה אפשר לראות מטאורים, אבל כמה פעמים בשנה – כשחללית כדור הארץ חוצה את מסלוליהם של ענני אבק – ישנם מטרי מטאורים, כמו מטר הפרסאידים המתרחש בחודש אוגוסט. במהלך מטר כזה, ניתן לראות יותר מ-60 מטאורים בשעה. המטאורים הקטנים יותר נראים כמו "כוכבים נופלים" ואילו הגדולים מופיעים ככדורי אש או בולידים.
שלא במפתיע, מרבית סרטוני הבולידים בעולם מוצאם ברוסיה – המדינה בעלת השטח הגדול ביותר בעולם, שרבים מאזרחיה התקינו מצלמות רכב.
טלסקופ החלל Transiting Exoplanet Survey Satellite, או TESS, מצא כוכב לכת דמוי ארץ ב"אזור הישיב" המתאים לחיים – כך הודיעה סוכנות החלל האמריקנית. כוכב הלכת החדש, שנקרא TOI 700 d הוא אחד ממתי מעט עולמות בגודל העולם שלנו שנמצאו במרחק הנכון מהכוכב שלהם כדי לאפשר את קיומם של מים נוזלים על פני השטח.
כוכב הלכת מקיף כוכב שבת מסוג ננס אדום בשם TOI 700 – המרוחק כ-100 שנות אור מהשמש שלנו, בקבוצת הכוכבים הדרומית דג זהב. מסתו של הננס האדום היא כ-40% ממסת השמש – והטמפרטורה שלו היא כחצי מטמפרטורת הכוכב שלנו.
לפי שעה, TESS גילה שלושה כוכבי לכת המקיפים את כוכב השבת TOI 700: כוכב הלכת הפנימי ביותר במערכת, TOI 700d הוא עולם כמעט זהה בגודלו לעולמנו, והוא ככל הנראה סלעי. כוכב הלכת משלים הקפה אחת (דהיינו שנה) מדי 10 ימים. בשל קרבתו הרבה לכוכב, מים נוזלים לא יכולים להתקיים על פני השטח של TOI 700b והוא ככל הנראה שממה חמה כמו כוכב הלכת נוגה. כוכב הלכת האמצעי, TOI 700c, גדול פי 2.6 מכדור הארץ, משלים הקפה מדי 16 יום והוא ככל הנראה עולם גזי מסוג מיני-נפטון. ואילו כוכב הלכת החיצוני במערכת, TOI 700d, הוא עולם סלעי הגדול בכדור הארץ ב-20%. כוכב הלכת המבטיח משלים הקפה מדי 37 יום ומקבל מהכוכב שלו 86% מהאנרגיה שאנו מקבלים מהשמש.
מאחר שמסלולי ההקפה של כוכבי לכת סביב ננסים אדומים קצרים מאוד, כל כוכבי הלכת במערכת החדשה שהתגלתה נעולים כבידתית לכוכב שלהם – כפי שהירח נעול כבידתית לכדור הארץ ואנחנו רואים כל הזמן רק צד אחד שלו. פירושו של דבר שצדו האחד של TOI 700d שטוף אור באופן תמידי בזמן שהצד הרחוק נמצא באפלה, ומן הסתם משטר הרוחות ומחזור העננות יהיו שונים קיצונית מאלה שאנו רואים בכדור הארץ.
אבל אין בכך כדי לשלול את האפשרות לקיום של חיים על פני TOI 700d. לפי מודל ממוחשב שהריצו חוקרים במרכז תעופת החלל גודארד של נאס"א, כוכב הלכת מכוסה אוקיינוס והוא בעל אטמוספרה דחוסה של פחמן דו-חמצני כמו של מאדים הקדום, כאשר שכבת עננים עבה נוצרת בצד הפונה לכוכב. לפי מודל אחר, העולם הוא עולם יבשתי לגמרי, כאשר הרוחות נעות מצד הלילה של כוכב הלכת ונפגשות בדיוק בנקודה שפונה לכוכב בכל רגע נתון.
כוכב הלכת החדש שהתגלה הוא אחד ממתי מעט כוכבי לכת דמויי-ארץ שהתנאים בהם מאפשרים את קיומם של מים נוזלים על פני השטח. ב-2017 התגלו כוכבי לכת פוטנציאליים לחיים סביב ננס אדום אחר, TRAPPIST 1. אלא שמאז התגלית המרגשת הסתבר שהקרבה לכוכב מסוכנת: ננסים אדומים נוטים להתפרצויות סולאריות תכופות ואלימות, שיכולות להפשיט את האטמוספרה ולחסל כל יצור חי. החדשות הטובות: החוקרים ב-TESS המתינו בסבלנות עם הפרסום ואספו לא פחות מאשר 11 חודשים של תצפיות, יחד עם טלסקופ החלל שפיצר ועם מצפה הכוכבים לאס קאמברס, כדי לכייל ולדייק את תוצאותיהם – ובכל פרק הזמן הזה לא נצפתה התפרצות סולארית אחת על TOI 700. הסיכויים לחיים, אם כן, נראים טובים.
עד היום גילתה האנושות 4,104 כוכבי לכת חוץ-שמשיים, או אקזופלנטות, וכן אלפי מועמדים פוטנציאליים הממתינים לאישור. טלסקופ החלל TESS, ששוגר ב-2018, כבר מצא 1,400 מועמדים פוטנציאליים ועשרות כוכבי לכת מאושרים – אבל TOI 700d הוא הראשון שהתנאים בו מתאימים לחיים כפי שאנו מכירים אותם. TESS שוגר בהבטחה שימצא 20,000 לפני תום פעילותו המתוכננת באפריל 2020.
זה כבר לא יקרה, כמובן, אבל במצוד החדש שלנו אחר כוכבי לכת ביקום – האיכות מחליפה את הכמות, ו-TESS נשלח כדי למצוא כדורי ארץ. בין היתר, תפקידו למפות את העולמות המעניינים ביותר בשכונה הגלקטית שלנו לקראת שיגורו הקרוב של טלסקופ החלל ג'יימס ווב שינתח את הרכב האטמוספרות בעולמות הללו וינסה לענות אחת ולתמיד על השאלה: האם אנחנו לבד ביקום?
עדכון (יום רביעי, 9.12.20): הכרזה מרגשת מבית הנשיא: פרויקט בראשית 2 יוצא לדרך! החללית תכלול שתי נחתות שיבצעו ניסויים על אדמת הירח. כמחצית מהתקציב ימומן משת"פ בינלאומי שמובילה סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה. למידע ופרטים נוספים כנסו לידיעה.
קרן משפחת בלווטניק הודיעה היום כי תעניק מיליון דולר למיזם SpaceIL לטובת התנעת תכנית החלל "בראשית 2", במטרה לקדם את המשימה להנחית חללית ישראלית בלתי-מאוישת על הירח. "בראשית 1", ששוגרה לחלל ב-22 בפברואר 2019, הפכה את ישראל למדינה השביעית בעולם שהצליחה להגיע לירח ולהתרסק על פני הקרקע. המענק של בלווטניק יאפשר ל-SpaceIL לגייס צוות שיוביל את התכנית לקידום "בראשית 2".
"אנחנו שמחים על הצטרפותו של לן בלווטניק למשפחת SpaceIL ומודים לו על התגייסותו למשימה", אמר יריב בש, ממייסדי SpaceIL. "יש לנו ביטחון מלא ב'בראשית 2' ובצוות הנפלא שלנו, ואנחנו נרגשים לקראת העתיד שעוד נכון ל-SpaceIL, לחדשנות הישראלית בתחום החלל ולחקר החלל בכלל".
SpaceIL, עמותה ללא מטרות רווח, נוסדה ב-2011 מתוך מטרה לקדם חינוך מדעי וטכנולוגי בישראל. עם הקמתה, SpaceIL שמה לה למטרה להנחית את החללית הישראלית הראשונה על הירח.
