נכון לכתיבת שורות אלו, 56 מקפות, נחתות ורוברים נשלחו למאדים – וחמש משימות נוספות ישוגרו בקיץ הקרוב. לנפטון, לעומת זאת, נשלחה משימה אחת בלבד: וויאג'ר 2, שכאמור חלפה ליד נפטון ב-1989.
אז למה סוכנויות החלל לא שולחות משימות לנפטון? פשוט כי הוא מאוד מאוד רחוק. בנקודה הקרובה ביותר בין נפטון לכדור הארץ מפרידים ביניהם 4.3 מיליארד ק"מ חלל. בנקודה הרחוקה ביותר, המרחק מפה לנפטון הוא 4.7 מיליארד ק"מ. וויאג'ר 2 הייתה מהחלליות המהירות ביותר שנבנו. במהירות המקסימלית שלה טסה החללית במהירות 57,890 קמ"ש, ובכל זאת נדרשו לה 12 שנות מסע כדי להגיע לנפטון. לשם השוואה, כדי להגיע למאדים נדרשים חודשים אחדים בלבד.
יתרה מכך, כדי להגיע למהירויות האלה, וויאג'ר 2 ניצלה חלון הזדמנויות מיוחד, בתוכנית שכונתה "פלנטרי גרנד טור": סידור מושלם של כוכבי הלכת החיצוניים. כדי להגיע לכוכב הלכת האחרון במערכת השמש ביצעה וויאג'ר 2 תמרוני מקלעת כבידתית סביב כוכבי הלכת צדק, שבתאי ואורנוס. לרוב, כוכבי הלכת החיצוניים אינם מסתדרים בסידור נוח כל כך, ולכן משימה חדשה לנפטון תצריך יותר דלק – או תארך זמן רב יותר – מזו של וויאג'ר 2.
למרבה המזל, הכוכבים מסתדרים למשימה חדשה כזאת בסוף העשור הבא. נאס"א שוקלת בימים אלה לשגר משימה בשם טריידנט, שתחקור את ירחו הגדול והמסתורי של נפטון – טריטון. בדומה לוויאג'ר 2, החללית תבצע שורה ארוכה של תמרוני מקלעת כבידתית כדי להגיע לקצה מערכת השמש. טריידנט תקיף את נוגה, את כדור הארץ (שלוש פעמים), את צדק, את איו ואת נפטון עצמו כדי להתקרב לטריטון בשנת 2038. בזמן הקצר של היעף המיוחל החללית תמפה את טריטון, תאפיין פעילות גאולוגית ותקבע אם לירח הרחוק במערכת השמש יש אוקיינוס.
האפשרות להגיע לנפטון היא כמובן עם משימה לא מאוישת. באופן כללי, אין הרבה כוכבי לכת שניתן להגיע אליהם עם בני אדם. אבל יש אחד, שהאנושות לא מפסיקה לחלום עליו... מאדים. האם אפשר לחיות שם בכלל?
קצת קשה להאמין, אבל האנושות שיגרה עד היום משימה אחת בלבד לענקי הקרח אורנוס ונפטון – וגם אז ביצעה המשימה יעפים בלבד, כלומר רק חלפה על פני הכוכבים מבלי להיכנס למסלול קבוע. כמעט כל מה שאנחנו יודעים על אורנוס ונפטון אנו יודעים הודות לחללית המיתולוגית וויאג'ר 2, ששוגרה ב-1977 והגיעה לנפטון ב-1989.
כשוויאג'ר 2 חלפה ליד נפטון וצילמה אותו היא גילתה סערה ענקית, וזו זכתה לשם "הכתם האפל הגדול", שכן היא דמתה לכתם האדום הגדול בכוכב הלכת צדק. שני הכתמים הם אנטי-ציקלונים, כלומר סופות הסובבות נגד כיוון סיבוב כוכבי הלכת. גם בכדור הארץ יש אנטי-ציקלונים, אבל אין מה להשוותם לכתם האפל הגדול של נפטון, שגודלו היה כגודל כדור הארץ כולו!
אולם כשטלסקופ החלל האבל ניסה לצלם את הכתם האפל הגדול שוב ב-1994, הכתם נעלם. ואילו ב-2016 הטלסקופ צילם את נפטון ומצא כתם גדול אחר, כמעט זהה בגודלו, הפעם בהמיספירה הצפונית של כוכב הלכת (הוא נקרא "הכתם הצפוני האפל הגדול"). האם הכתם המקורי נעלם? אנחנו לא יודעים. נפטון רחוק עד כדי כך, שרק טלסקופ רב עוצמה כמו האבל מסוגל לצלם אותו ברזולוציה טובה – ולהאבל, כידוע, יש המון מטרות אחרות לצלם ביקום.
בכל מקרה, ברור שהאקלים בנפטון דינמי בהרבה מכל אקלים אחר במערכת השמש. לשם השוואה, הכתם של צדק תואר לראשונה ב-1655. הוא אומנם נעלם בהדרגה, אבל על פני מאות שנים. סופות הענק בנפטון, לעומת זאת, נוצרות ומתפוגגות מדי כמה שנים. בסך הכול נצפו עד היום שישה כתמים אפלים כאלה, בגדלים ובמקומות שונים באטמוספירה של כוכב הלכת.
אז מה גורם לאותם כתמים אפלים? ככל הנראה, הצטברות של גז מתאן. צבעו של המתאן כחול, כך שהצטברותו באטמוספירה תיראה כהה יותר מסביבתה. נוסף על כך, כל הכתמים עד היום יצרו ענני נוצה (צירוס) לבנים ענקיים של מתאן קפוא. ובכל זאת, רב הנסתר על הגלוי בכתמים הכהים של נפטון בפרט – ובאקלים של נפטון בכלל.
אם כן, למה לא שולחים משימה נוספת לנפטון?
בנוגה, בגובה 60 ק"מ מעל פני השטח, בקצה העננים, הרוחות מגיעות למהירויות מסחררות של כ-370 קמ"ש. אבל זו אינה אלא בריזה קלה לעומת הרוחות באורנוס, שנושבות במהירויות של 600 קמ"ש. אלא שהתואר המפוקפק של כוכב הלכת הסוער במערכת השמש הולך לנפטון, שהרוחות בו יכולות להגיע גם ל-2,400 קמ"ש. אלה מהירויות על-קוליות, שעולות אף על מהירותן של רוחות שנמדדו על פני ננסים חומים. אילו ריחפנו בין העננים של נפטון, משבי רוח היו יוצרים סביבנו בומים על-קוליים.
על הרוחות המטורפות בנפטון אנחנו יודעים פשוט ממעקב אחר תנועת העננים, שאפשר לעשות באמצעות טלסקופים מחקריים על הארץ או בחלל הקרוב אלינו. אבל המדענים אינם יודעים בוודאות מהי הסיבה לאקלים הדינמי של כוכב הלכת. לפי השערה אחת, כוכב הלכת הקר ביותר במערכת השמש הוא גם כוכב הלכת הסוער ביותר מאחר שהטמפרטורות הנמוכות מפחיתות את עוצמת החיכוך בין הגזים השונים, וכך מאפשרות למשבים לצבור מהירות ללא הפרעה.
וכמובן, רוחות קיצוניות פירושן גם סופות קיצוניות, כמו הכתם האפל הגדול.
מי לא אוהב יהלומים? יהלומים הם המבריקים והקשים בחומרים. אבל בסופו של יום, יהלום אינו אלא פחמן דחוס מאוד.
כאן בכדור הארץ יהלומים הם נדירים להפליא ולכן יקרים להחריד. כדי להפוך פחמן ליהלום צריך טמפרטורה גבוהה ולחץ אדיר. כל היהלומים הטבעיים שאנו מכירים נוצרו במעטפת כדור הארץ, בטמפרטורה של כ-950 מעלות צלזיוס ובעומק של לפחות 150 ק"מ מתחת לפני השטח.
בנפטון, לעומת זאת, יהלומים הם עניין פעוט, חלק ממזג האוויר. נפטון אינו כוכב לכת סלעי, כך שאין לו קרום. אילו חדרנו מבעד למעטה האטמוספירה של כוכב הלכת, היינו מגיעים ישר למעטפת. המעטפת של נפטון עשירה במים, באמוניה ובמתאן. ואף על פי שכוכבי לכת כמו אורנוס ונפטון נקראים "ענקי קרח" והאטמוספירה שלהם קפואה, הטמפרטורות במעמקיהם לוהטות בגלל המסה האדירה שיוצרת לחץ אדיר. בעצם, אילו היינו מצליחים לשרוד במסע אל "פני השטח" של נפטון, היינו רואים מעין אוקיינוס דחוס ולוהט של מים, אמוניה ומתאן.
מאחר שנפטון מסיבי פי 17 מכדור הארץ, בעומק של 7,000 ק"מ באוקיינוס המשונה יכולים להתקיים התנאים להתגבשות יהלומים. המתאן, שמורכב מארבעה אטומים של מימן ואטום אחד של פחמן (נוסחתו CH4), מתפרק למרכיביו בטמפרטורה של יותר מ-4,000 מעלות צלזיוס ובלחץ הגדול פי 10,000 מהלחץ האטמוספירי בכדור הארץ – והפחמן הטהור השוקע מתגבש לכדי "ברד יהלומים" במעמקי העולם.
איפה היהלומים האלה נעצרים? אנחנו לא יודעים. לנפטון יש ליבה סלעית, המורכבת כנראה מברזל, ניקל וסיליקטים. לפי סברה אחת, הליבה הזאת מכוסה ביהלומים.
כך או כך, אנחנו לא ממליצים לנסות לצלול ולשלות אותם. אפילו אם האנושות הייתה מוצאת דרך לגבור על הטמפרטורות החורכות והלחץ המוחץ, הצוללן היה פשוט עף ברוחות העזות של נפטון.
נפטון כחול בגלל שיירי גז המתאן באטמוספירה שלו. המתאן בולע את קרני השמש האדומות ומחזיר לחלל את אורכי הגל הקצרים, הכחולים – והוא שהופך את כוכב הלכת לכחול.
למעשה, כלל לא אמור להיות גז מתאן באטמוספירה של נפטון. כאן בכדור הארץ אנחנו מכירים את המתאן בעיקר כגז, אבל המתאן קופא והופך לנוזל בטמפרטורה של 182 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. ונפטון, מה לעשות, קר בהרבה.
שלא במפתיע, כוכב הלכת האחרון במערכת השמש הוא גם כוכב הלכת הקר במערכת השמש. המרחק הממוצע של נפטון מהשמש הוא פי 30 ממרחקו של כדור הארץ ממנה.
הטמפרטורה הממוצעת באטמוספירה העליונה של נפטון היא 200 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. לשם השוואה, אילו היינו מתרחקים מהשמש ומכל כוכב אחר ומפליגים לחלל הבין-גלקטי, הטמפרטורה המינימלית שהיינו מודדים ביקום הייתה 270 מעלות מתחת לאפס.
אלא שלא כל החלקים של נפטון קרים באותה מידה. מתברר שהקוטב הדרומי של כוכב הלכת "חם" יותר ב-10 מעלות בממוצע. ולמה חם יותר בקוטב הדרומי? ובכן, מפני שעכשיו קיץ שם.
כמו כדור הארץ, גם נפטון נוטה על צירו. זווית הנטייה שלו היא כ-30 מעלות (כדור הארץ, לעומת זאת, נוטה ב-23.5 מעלות). התוצאה, כמובן, היא עונות השנה: בכל עונה חלק אחר של כוכב הלכת מוטה לכיוון קרינת השמש. ומאחר ששנה נפטונית אורכת 165 שנים ארציות, הקיץ שורר בקוטב הדרומי כבר 40 שנה. בעוד כ-80 שנה יתקרר הקוטב הדרומי עוד יותר והצפוני הוא שיתחמם מעט.
מעט המתאן שמתאדה בקיץ מפְּנים כוכב הלכת משתחרר כגז לאטמוספירה. אלמלא אותו הפרש טמפרטורות זניח לכאורה בין הקיץ לחורף, נפטון היה נראה פחות או יותר כמו צדק.
ומה קורה כשהמתאן קופא חזרה? הוא הופך ליהלומים.
נפטון, כוכב הלכת השמיני והאחרון במערכת השמש, נחשב דוגמה קלאסית לתאוריה מדעית שמקדימה את התצפית האמפירית. כמו שקיומם של חורים שחורים הוכח מתמטית לפני שנמצאו ראיות לקיומם, כך במאה ה-19 מתמטיקאים הבחינו כי אורנוס, כוכב הלכת השביעי, סוטה ממסלולו המצופה, ושיערו שזה בגלל גרם שמימי נוסף, שמיני. הם עדיין לא ראו אז את הגרם השמימי הזה, אבל ידעו שהוא שם.
ב-1843 חישב המתמטיקאי האנגלי ג'ון אדמס את מסלולו של אותו כוכב לכת שמיני, היפותטי, ושלוש שנים אחריו ערך המתמטיקאי הצרפתי אורבן לה-ורייה חישובים משלו. לה-ורייה שכנע את האסטרונום הגרמני יוהאן גלֶה לחפש את העצם לפי חישוביו. ואכן הוא היה שם, בסטייה של מעלה אחת מחישוביו של לה-ורייה ובסטייה של 10 מעלות מחישוביו של אדמס.
בהתחלה, כוכב הלכת נקרא פשוט "הכוכב של לה-ורייה" או "הכוכב החיצוני לאורנוס". בשל צבעו הכחול העז של כוכב הלכת החדש, הציע לה-ורייה לקרוא לו על שם נפטון, אל הים במיתולוגיה הרומית, מקבילו של פוסידון היווני. השם תורגם לשפות רבות, כל שפה והמיתולוגיה שלה. ביוון, למשל, נפטון נקרא פוסידון, ואילו בשפות כמו מנדרינית, יפנית, קוריאנית ווייטנאמית, כוכב הלכת נקרא "כוכב מלך הים". ב-2009, בעקבות הצבעה שערכה האקדמיה ללשון עברית, הוחלט ששמו העברי של נפטון יהיה רַהַב – על שם מפלצת הים התנ"כית הנזכרת בספר ישעיה, בתהילים ובאיוב.
אבל רגע, למה נפטון כחול בעצם?
למה נפטון כחול ואיך זה שיהלומים הם חלק ממזג האוויר? מתי נוכל להגיע לשם?
נפטון, כוכב הלכת השמיני והאחרון במערכת השמש, נחשב דוגמה קלאסית לתאוריה מדעית שמקדימה את התצפית האמפירית. כמו שקיומם של חורים שחורים הוכח מתמטית לפני שנמצאו ראיות לקיומם, כך במאה ה-19 מתמטיקאים הבחינו כי אורנוס, כוכב הלכת השביעי, סוטה ממסלולו המצופה, ושיערו שזה בגלל גרם שמימי נוסף, שמיני. הם עדיין לא ראו אז את הגרם השמימי הזה, אבל ידעו שהוא שם.
ב-1843 חישב המתמטיקאי האנגלי ג'ון אדמס את מסלולו של אותו כוכב לכת שמיני, היפותטי, ושלוש שנים אחריו ערך המתמטיקאי הצרפתי אורבן לה-ורייה חישובים משלו. לה-ורייה שכנע את האסטרונום הגרמני יוהאן גלֶה לחפש את העצם לפי חישוביו. ואכן הוא היה שם, בסטייה של מעלה אחת מחישוביו של לה-ורייה ובסטייה של 10 מעלות מחישוביו של אדמס.
בהתחלה, כוכב הלכת נקרא פשוט "הכוכב של לה-ורייה" או "הכוכב החיצוני לאורנוס". בשל צבעו הכחול העז של כוכב הלכת החדש, הציע לה-ורייה לקרוא לו על שם נפטון, אל הים במיתולוגיה הרומית, מקבילו של פוסידון היווני. השם תורגם לשפות רבות, כל שפה והמיתולוגיה שלה. ביוון, למשל, נפטון נקרא פוסידון, ואילו בשפות כמו מנדרינית, יפנית, קוריאנית ווייטנאמית, כוכב הלכת נקרא "כוכב מלך הים". ב-2009, בעקבות הצבעה שערכה האקדמיה ללשון עברית, הוחלט ששמו העברי של נפטון יהיה רַהַב – על שם מפלצת הים התנ"כית הנזכרת בספר ישעיה, בתהילים ובאיוב.
אבל רגע, למה נפטון כחול בעצם?
נפטון כחול בגלל שיירי גז המתאן באטמוספירה שלו. המתאן בולע את קרני השמש האדומות ומחזיר לחלל את אורכי הגל הקצרים, הכחולים – והוא שהופך את כוכב הלכת לכחול.
למעשה, כלל לא אמור להיות גז מתאן באטמוספירה של נפטון. כאן בכדור הארץ אנחנו מכירים את המתאן בעיקר כגז, אבל המתאן קופא והופך לנוזל בטמפרטורה של 182 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. ונפטון, מה לעשות, קר בהרבה.
שלא במפתיע, כוכב הלכת האחרון במערכת השמש הוא גם כוכב הלכת הקר במערכת השמש. המרחק הממוצע של נפטון מהשמש הוא פי 30 ממרחקו של כדור הארץ ממנה.
הטמפרטורה הממוצעת באטמוספירה העליונה של נפטון היא 200 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. לשם השוואה, אילו היינו מתרחקים מהשמש ומכל כוכב אחר ומפליגים לחלל הבין-גלקטי, הטמפרטורה המינימלית שהיינו מודדים ביקום הייתה 270 מעלות מתחת לאפס.
אלא שלא כל החלקים של נפטון קרים באותה מידה. מתברר שהקוטב הדרומי של כוכב הלכת "חם" יותר ב-10 מעלות בממוצע. ולמה חם יותר בקוטב הדרומי? ובכן, מפני שעכשיו קיץ שם.
כמו כדור הארץ, גם נפטון נוטה על צירו. זווית הנטייה שלו היא כ-30 מעלות (כדור הארץ, לעומת זאת, נוטה ב-23.5 מעלות). התוצאה, כמובן, היא עונות השנה: בכל עונה חלק אחר של כוכב הלכת מוטה לכיוון קרינת השמש. ומאחר ששנה נפטונית אורכת 165 שנים ארציות, הקיץ שורר בקוטב הדרומי כבר 40 שנה. בעוד כ-80 שנה יתקרר הקוטב הדרומי עוד יותר והצפוני הוא שיתחמם מעט.
מעט המתאן שמתאדה בקיץ מפְּנים כוכב הלכת משתחרר כגז לאטמוספירה. אלמלא אותו הפרש טמפרטורות זניח לכאורה בין הקיץ לחורף, נפטון היה נראה פחות או יותר כמו צדק.
ומה קורה כשהמתאן קופא חזרה? הוא הופך ליהלומים.
מי לא אוהב יהלומים? יהלומים הם המבריקים והקשים בחומרים. אבל בסופו של יום, יהלום אינו אלא פחמן דחוס מאוד.
כאן בכדור הארץ יהלומים הם נדירים להפליא ולכן יקרים להחריד. כדי להפוך פחמן ליהלום צריך טמפרטורה גבוהה ולחץ אדיר. כל היהלומים הטבעיים שאנו מכירים נוצרו במעטפת כדור הארץ, בטמפרטורה של כ-950 מעלות צלזיוס ובעומק של לפחות 150 ק"מ מתחת לפני השטח.
בנפטון, לעומת זאת, יהלומים הם עניין פעוט, חלק ממזג האוויר. נפטון אינו כוכב לכת סלעי, כך שאין לו קרום. אילו חדרנו מבעד למעטה האטמוספירה של כוכב הלכת, היינו מגיעים ישר למעטפת. המעטפת של נפטון עשירה במים, באמוניה ובמתאן. ואף על פי שכוכבי לכת כמו אורנוס ונפטון נקראים "ענקי קרח" והאטמוספירה שלהם קפואה, הטמפרטורות במעמקיהם לוהטות בגלל המסה האדירה שיוצרת לחץ אדיר. בעצם, אילו היינו מצליחים לשרוד במסע אל "פני השטח" של נפטון, היינו רואים מעין אוקיינוס דחוס ולוהט של מים, אמוניה ומתאן.
מאחר שנפטון מסיבי פי 17 מכדור הארץ, בעומק של 7,000 ק"מ באוקיינוס המשונה יכולים להתקיים התנאים להתגבשות יהלומים. המתאן, שמורכב מארבעה אטומים של מימן ואטום אחד של פחמן (נוסחתו CH4), מתפרק למרכיביו בטמפרטורה של יותר מ-4,000 מעלות צלזיוס ובלחץ הגדול פי 10,000 מהלחץ האטמוספירי בכדור הארץ – והפחמן הטהור השוקע מתגבש לכדי "ברד יהלומים" במעמקי העולם.
איפה היהלומים האלה נעצרים? אנחנו לא יודעים. לנפטון יש ליבה סלעית, המורכבת כנראה מברזל, ניקל וסיליקטים. לפי סברה אחת, הליבה הזאת מכוסה ביהלומים.
כך או כך, אנחנו לא ממליצים לנסות לצלול ולשלות אותם. אפילו אם האנושות הייתה מוצאת דרך לגבור על הטמפרטורות החורכות והלחץ המוחץ, הצוללן היה פשוט עף ברוחות העזות של נפטון.
בנוגה, בגובה 60 ק"מ מעל פני השטח, בקצה העננים, הרוחות מגיעות למהירויות מסחררות של כ-370 קמ"ש. אבל זו אינה אלא בריזה קלה לעומת הרוחות באורנוס, שנושבות במהירויות של 600 קמ"ש. אלא שהתואר המפוקפק של כוכב הלכת הסוער במערכת השמש הולך לנפטון, שהרוחות בו יכולות להגיע גם ל-2,400 קמ"ש. אלה מהירויות על-קוליות, שעולות אף על מהירותן של רוחות שנמדדו על פני ננסים חומים. אילו ריחפנו בין העננים של נפטון, משבי רוח היו יוצרים סביבנו בומים על-קוליים.
על הרוחות המטורפות בנפטון אנחנו יודעים פשוט ממעקב אחר תנועת העננים, שאפשר לעשות באמצעות טלסקופים מחקריים על הארץ או בחלל הקרוב אלינו. אבל המדענים אינם יודעים בוודאות מהי הסיבה לאקלים הדינמי של כוכב הלכת. לפי השערה אחת, כוכב הלכת הקר ביותר במערכת השמש הוא גם כוכב הלכת הסוער ביותר מאחר שהטמפרטורות הנמוכות מפחיתות את עוצמת החיכוך בין הגזים השונים, וכך מאפשרות למשבים לצבור מהירות ללא הפרעה.
וכמובן, רוחות קיצוניות פירושן גם סופות קיצוניות, כמו הכתם האפל הגדול.
קצת קשה להאמין, אבל האנושות שיגרה עד היום משימה אחת בלבד לענקי הקרח אורנוס ונפטון – וגם אז ביצעה המשימה יעפים בלבד, כלומר רק חלפה על פני הכוכבים מבלי להיכנס למסלול קבוע. כמעט כל מה שאנחנו יודעים על אורנוס ונפטון אנו יודעים הודות לחללית המיתולוגית וויאג'ר 2, ששוגרה ב-1977 והגיעה לנפטון ב-1989.
כשוויאג'ר 2 חלפה ליד נפטון וצילמה אותו היא גילתה סערה ענקית, וזו זכתה לשם "הכתם האפל הגדול", שכן היא דמתה לכתם האדום הגדול בכוכב הלכת צדק. שני הכתמים הם אנטי-ציקלונים, כלומר סופות הסובבות נגד כיוון סיבוב כוכבי הלכת. גם בכדור הארץ יש אנטי-ציקלונים, אבל אין מה להשוותם לכתם האפל הגדול של נפטון, שגודלו היה כגודל כדור הארץ כולו!
אולם כשטלסקופ החלל האבל ניסה לצלם את הכתם האפל הגדול שוב ב-1994, הכתם נעלם. ואילו ב-2016 הטלסקופ צילם את נפטון ומצא כתם גדול אחר, כמעט זהה בגודלו, הפעם בהמיספירה הצפונית של כוכב הלכת (הוא נקרא "הכתם הצפוני האפל הגדול"). האם הכתם המקורי נעלם? אנחנו לא יודעים. נפטון רחוק עד כדי כך, שרק טלסקופ רב עוצמה כמו האבל מסוגל לצלם אותו ברזולוציה טובה – ולהאבל, כידוע, יש המון מטרות אחרות לצלם ביקום.
בכל מקרה, ברור שהאקלים בנפטון דינמי בהרבה מכל אקלים אחר במערכת השמש. לשם השוואה, הכתם של צדק תואר לראשונה ב-1655. הוא אומנם נעלם בהדרגה, אבל על פני מאות שנים. סופות הענק בנפטון, לעומת זאת, נוצרות ומתפוגגות מדי כמה שנים. בסך הכול נצפו עד היום שישה כתמים אפלים כאלה, בגדלים ובמקומות שונים באטמוספירה של כוכב הלכת.
אז מה גורם לאותם כתמים אפלים? ככל הנראה, הצטברות של גז מתאן. צבעו של המתאן כחול, כך שהצטברותו באטמוספירה תיראה כהה יותר מסביבתה. נוסף על כך, כל הכתמים עד היום יצרו ענני נוצה (צירוס) לבנים ענקיים של מתאן קפוא. ובכל זאת, רב הנסתר על הגלוי בכתמים הכהים של נפטון בפרט – ובאקלים של נפטון בכלל.
אם כן, למה לא שולחים משימה נוספת לנפטון?
נכון לכתיבת שורות אלו, 56 מקפות, נחתות ורוברים נשלחו למאדים – וחמש משימות נוספות ישוגרו בקיץ הקרוב. לנפטון, לעומת זאת, נשלחה משימה אחת בלבד: וויאג'ר 2, שכאמור חלפה ליד נפטון ב-1989.
אז למה סוכנויות החלל לא שולחות משימות לנפטון? פשוט כי הוא מאוד מאוד רחוק. בנקודה הקרובה ביותר בין נפטון לכדור הארץ מפרידים ביניהם 4.3 מיליארד ק"מ חלל. בנקודה הרחוקה ביותר, המרחק מפה לנפטון הוא 4.7 מיליארד ק"מ. וויאג'ר 2 הייתה מהחלליות המהירות ביותר שנבנו. במהירות המקסימלית שלה טסה החללית במהירות 57,890 קמ"ש, ובכל זאת נדרשו לה 12 שנות מסע כדי להגיע לנפטון. לשם השוואה, כדי להגיע למאדים נדרשים חודשים אחדים בלבד.
יתרה מכך, כדי להגיע למהירויות האלה, וויאג'ר 2 ניצלה חלון הזדמנויות מיוחד, בתוכנית שכונתה "פלנטרי גרנד טור": סידור מושלם של כוכבי הלכת החיצוניים. כדי להגיע לכוכב הלכת האחרון במערכת השמש ביצעה וויאג'ר 2 תמרוני מקלעת כבידתית סביב כוכבי הלכת צדק, שבתאי ואורנוס. לרוב, כוכבי הלכת החיצוניים אינם מסתדרים בסידור נוח כל כך, ולכן משימה חדשה לנפטון תצריך יותר דלק – או תארך זמן רב יותר – מזו של וויאג'ר 2.
למרבה המזל, הכוכבים מסתדרים למשימה חדשה כזאת בסוף העשור הבא. נאס"א שוקלת בימים אלה לשגר משימה בשם טריידנט, שתחקור את ירחו הגדול והמסתורי של נפטון – טריטון. בדומה לוויאג'ר 2, החללית תבצע שורה ארוכה של תמרוני מקלעת כבידתית כדי להגיע לקצה מערכת השמש. טריידנט תקיף את נוגה, את כדור הארץ (שלוש פעמים), את צדק, את איו ואת נפטון עצמו כדי להתקרב לטריטון בשנת 2038. בזמן הקצר של היעף המיוחל החללית תמפה את טריטון, תאפיין פעילות גאולוגית ותקבע אם לירח הרחוק במערכת השמש יש אוקיינוס.
האפשרות להגיע לנפטון היא כמובן עם משימה לא מאוישת. באופן כללי, אין הרבה כוכבי לכת שניתן להגיע אליהם עם בני אדם. אבל יש אחד, שהאנושות לא מפסיקה לחלום עליו... מאדים. האם אפשר לחיות שם בכלל?
לפני כתשעים שנה גילה האסטרונום אדווין האבל כי הגלקסיות מתרחקות אחת מהשנייה. יתרה מזו ככל שהן רחוקות יותר מאיתנו כך הן מתרחקות מהן יותר. על משמעות הגילוי של האבל ועל גילויים נוספים בנושא נשוחח במפגש השביעי של המרכז לחינוך אסטרונומי כנרת.
פרטים נוספים:
צוות אסטרונומים בהובלת המצפה האירופי הדרומי (ESO) גילה חור שחור במרחק 1,000 שנות אור בלבד מכדור ארץ. החור השחור קרוב יותר למערכת השמש שלנו מכל חור שחור שהתגלה קודם לכן, והוא מהווה את הצלע השלישית במערכת שניתן לראות מכדור הארץ בעין, ללא עזרים. המחקר המפתיע מתפרסם היום בכתב העת Astronomy & Astrophysics, והחוקרים מעריכים כי זהו רק קצה הקרחון – וכי מערכת השמש שלנו מוקפת חורים שחורים רבים.
החור השחור המדובר נמצא בקבוצת הכוכבים טלסקופ. אם מעולם לא שמעתם על טלסקופ, זה בגלל שניתן לראות את הקבוצה רק מההמיספרה הדרומית. בשמי הדרום, למשל בשמי אוסטרליה או דרום אמריקה, בלילה חשוך ולא מעונן ניתן לראות כוכב מנצנץ בשם 6819 HR ללא משקפת או טלסקופ. באמצעות משקפת או טלסקופ, ניתן לראות שהכוכב המנצנץ הוא למעשה שני כוכבים סמוכים. לעיתים קרובות כוכבים המנצנצים זה לצד זה רחוקים זה מזה שנות אור – אך במקרה הזה שני הכוכבים מסתובבים אחד סביב השני ומהווים מערכת אחת, בינארית.
כעת מסתבר שהמערכת אינה מערכת כוכבים כפולה אלא משולשת: שני כוכבים "רגילים" וחור שחור. למסקנה הזאת הגיעו האסטרונומים במסגרת מחקר על מערכות כוכבים כפולות שנערך במצפה הכוכבים לה סילה של המצפה האירופי הדרומי בצ'ילה. התצפית הראתה ששני הכוכבים הנראים לעין סובבים סביב עצם שלישי, בלתי נראה, כשהכוכב הקרוב יותר משלים הקפה אחת מדי 40 יום בלבד. לפי כוח הכבידה שהעצם הנעלם מפעיל על הכוכבים, החוקרים חישבו ומצאו כי מסתו צריכה להיות לפחות ארבע מסות שמש. עצם במסה כזאת יכול להיות רק חור שחור, שכן אם היה כוכב "רגיל" היה מאיר בהרבה משני חבריו הגלויים.
חור שחור הוא עצם בעל שדה כבידה חזק עד כדי כך – כך ששום חומר, ואף לא אור, לא יכול להשתחרר ממנו. חורים שחורים נחלקים לחורים שחורים על-מסיביים, הנמצאים במרכזן של גלקסיות, כמו החור השחור הענק *Sagittarius A הנמצא במרכז שביל החלב, ולחורים שחורים כוכביים. חורים שחורים אלה קטנים בהרבה, עם מסה של בין שלוש לכמה עשרות מסות שמש.
מלבד החור השחור העל-מסיבי במרכזה, בכל הגלקסיה שלנו התגלו עד כה עשרות בודדות של חורים שחורים כוכביים – רובם ככולם חורים שחורים ש"זללו" חומר בסביבתם ושחררו פרצים עוצמתיים של קרינת רנטגן. החור השחור שהתגלה עכשיו במערכת 6819 HR הוא אחד החורים השחורים הכוכביים ה"שחורים" באמת, והוא נמצא אך ורק על סמך השפעתו הכבידתית.
חור שחור כוכבי נוצר כאשר כוכב מסיבי לפחות פי שמונה מהשמש שלנו קורס לתוך עצמו. מאחר שהגלקסיה שלנו מלאה בכוכבים מסיביים כאלה, שמסיימים את חייהם כסופרנובה ולאחר מכן קורסים לכוכב נויטרונים או לחור שחור, מדענים מעריכים שישנם מאות מיליוני חורים שחורים כאלה בשביל החלב. הקושי הוא למצוא אותם.
גילויו של חור שחור "שקט" וקרוב כל כך (באופן יחסי, כמובן) פורץ דרך לחיפוש שיטתי אחר חורים שחורים נוספים. למעשה, החוקרים שמצאו את החור השחור ב-HR 6819 כבר סבורים מערכת חור שחור נוספת, בשם LB-1, גם היא מערכת כוכבים כפולה שגורם שלישי ונסתר משפיע על התנהגותה.
זה ציפור? זה מטוס? לא, זה בדרך כלל טום קרוז שעושה כל פעלול הוליוודי אפשרי בין שמים וארץ. הפעם, ייתכן שתהיה לו הזדמנות להגיע גם לחלל. מנהל נאס"א, ג'ים בריידנסטין, אישר אתמול (שלישי) כי השחקן נמצא עמם במשא ומתן לגבי הפקת סרט בתחנת החלל הבינלאומית.
אתר Deadline פרסם תחילה כי קרוז עובד עם חברת ספייס אקס, בבעלות אילון מאסק, על פרויקט שבו קרוז ישוגר לחלל במסגרת צילום סרט אקשן עלילתי. ועתה מתברר שגם נאס"א שותפה לפרויקט. "נאס"א נרגשת לעבוד עם טום קרוז על סרט בתחנת החלל הבינלאומית!", כתב בריידנסטין בטוויטר, "אנחנו זקוקים למדיה הפופולארית כדי לתת השראה לדור חדש של מהנדסים ומדענים, שיהפכו את התוכניות השאפתניות של נאס"א למציאות".
ספייס אקס עצמה טרם אישרה רשמית את הדברים, אם כי מנכ"ל החברה, אילון מאסק, צייץ אתמול: "צריך להיות ממש כיף". ייתכן שמעורבותה של ספייס אקס תהיה בשיגור השחקן על סיפון החללית דראגון שבבעלות החברה. החללית יכולה לשאת עד ארבעה אסטרונאוטים למסלול נמוך סביב כדור הארץ וזה עשוי להיות מספיק לצוות צילום קטן בן שני אנשים, אסטרונאוט שיפקד על המשימה, וקרוז בעצמו.
קרוז בן ה-57 כבר כיכב בסרטי פעולה רבים, שבהם הוא הפגין את יכולותיו גם כפעלולן מקצועי. אם הפרויקט של נאס"א יצא לפועל, זו תהיה הזדמנות בשביל הכוכב לפרוץ את גבול השמיים ולהגיע לאן שאף שחקן לא הגיע קודם לכן.
נאס"א הודיעה כי בחרה בשלוש חברות אמריקניות שיתחרו זו בזו על פיתוח ובניית מערכת הנחיתה האנושית (HLS), שתנחית את האישה הראשונה (ואת הגבר הבא) על הירח עד 2024 במסגרת תוכנית ארטמיס. בסך הכול תעניק נאס"א לזוכים חוזים בשווי 967 מיליון דולר למשך 10 חודשים, לפי החלוקה הבאה:
בלו אוריג'ין של האיש העשיר בעולם, מנכ"ל אמזון ג'ף בזוס, תקבל את מענק הפיתוח העיקרי, על סך 579 מיליון דולר. חוזה זה אינו מוענק לבלו אוריג'ין בלבד, אלא ל"צוות לאומי" הכולל את ענקיות התעופה, התעשייה והטכנולוגיה דרייפר, לוקהיד מרטין ונורת'רופ גראמן. כזכור, חברת גראמן, לפני שהתאחדה עם תאגיד נורת'רופ, הייתה זו שבנתה עבור נאס"א את רכב הנחיתה הירחי במסגרת תוכנית אפולו.
במסגרת תוכנית ארטמיס, אחותו של אפולו במיתולוגיה היוונית, בלו אוריג'ין תפתח את רכב הנחיתה הירחי (על בסיס רכב הנחיתה מתוצרתה בלו מון), לוקהיד מרטין יספקו את רכב ההמראה מהירח לתחנת החלל הירחית (על בסיס מעבורת החלל אוריון שפיתחה עבור נאס"א), נורת'רופ גראמן תהיה אחראית על שינוע הנחתת מתחנת החלל הירחית למסלול לווייני נמוך סביב הירח (על בסיס חללית האספקה של סיגנוס) ודרייפר תייצר את מערכות השליטה וההכוונה לרכב הנחיתה.
חברת דינטיקס, המתחרה הראשונה של בלו אוריג'ין על הזכות להנחית את האישה הראשונה על פני הלבנה, תקבל מענק פיתוח של 253 מיליון דולר כדי לפתח את ההצעה שלה לרכב ירחי אחד שמסוגל הן לנחות על פני השטח והן להמריא מחדש למסלול סביב הירח. גם דינטיקס הגיעה למכרז עם למעלה מ-25 קבלי-משנה, כמו תאגיד סיירה נוואדה.
המתחרה השנייה של בזוס היא חברת ספייס אקס של מנכ"ל טסלה אילון מאסק. מאסק יקבל 135 מיליון דולר כדי לפתח את הסטארשיפ של ספייס אקס. הסטארשיפ תשוגר על גבי משגר מסוג פלקון סופר הבי, תתודלק מחדש על ידי חללית סטארשיפ אחרת במסלול סביב כדור הארץ – ומשם תמשיך ללא עצירות לירח.
מעניין לציין שדווקא הענקית בואינג, שבעבר לקחה חלק כמעט בכל המשימות המאוישות של נאס"א, לא זכתה במכרז. עוד יצוין כי בעבר חברות פרטיות כמו גראמן בנו את החלליות לנאס"א והיא קנתה מהם את החללית פיזית. כעת, רכבי הנחיתה וההמראה יישארו בבעלות התאגיד – ונאס"א תקנה את הזכויות לטוס בהם.
המכרז החדש של נאס"א קוברת למעשה שתי תוכניות קודמות של נאס"א. הראשונה היא מערכת שיגור לחלל (SLS), שסוכנות החלל מפתחת בעצמה מאז 2010. במקור המערכת הייתה עתידה לשאת את החללית אוריון, גם כן מתוצרת נאס"א, למסלול סביב כדור הארץ, לירח ואף למאדים. אבל אף אחת מהחברות שזכו במכרז לא מתכוונת להשתמש ב-SLS כדי להגיע לירח: בלו אוריג'ין תשתמש בניו גלן שלה, דינטיקס בוולקן של חברת יונייטד לאנץ' אליאנס וספייס אקס בפלקון סופר הבי.
גורל דומה מחכה לתוכנית השאפתנית של הלונר גייטויי, תחנת החלל הבינלאומית הירחית שנאס"א תכננה לבנות יחד עם שותפות מרחבי העולם, כמו קנדה ויפן. במקור, תחנת החלל נועדה להחליף את תחנת החלל הבינלאומית המקיפה את כדור הארץ ולאפשר מחקר מתמשך של הירח, עד כדי הקמת בסיס קבע על הירח, על ידי שיגורים תכופים מהתחנה לירח ובהמשך גם למאדים. מנהל נאס"א, ג'ים בריידנסטין, אמר במעמד ההכרזה על הזוכים: "אנחנו לא מאמינים שהנחיתה על הירח עד 2024 מצריכה את הגייטויי". בריידנסטין העריך שהנחיתה תהיה ישירה – כמו באפולו – ללא תחנת הביניים. עם זאת, נאס"א עוד לא הורידה את התוכנית מהשולחן באופן רשמי, וההצעה של בלו אוריג'ין מסתמכת על תחנת חלל ירחית.
אז איזו חברה תזכה בזכות להחזיר את האנושות לירח, 50 שנה אחרי משימת אפולו האחרונה? אנחנו נדע בעוד 10 חודשים, אחרי שנאס"א תבחן את הצעות שלוש הזוכות לפי שני קריטריונים: עמידה בדדליין הנחיתה ב-2024 והצעה של מערכות שיוכלו לשמש את נאס"א גם להמשך החקר המאויש של החלל העמוק – דהיינו רכבי נחיתה ומעבורות חלל שיהיה ניתן להשתמש בהן גם לנחיתה על מאדים.
במרחק ממוצע של כ-4.5 מיליארד ק"מ מהשמש, נפטון הוא כוכב הלכת השמיני והמרוחק ביותר במערכת השמש שלנו. הוא קרוי על שמו של אל הים במיתולוגיה הרומית ונחשב ל"ענק קרח", בשל שכבת המים והקרח שעליו. נפטון הוא ענק גזי, גדול פי ארבעה מכדור הארץ, אך הקטן ביותר מבין ארבעת ענקי הגזים במערכת השמש, אחרי אורנוס, שבתאי וצדק, שהוא הגדול מכולם.
ב-1781 גילה סר ויליאם הרשל את כוכב הלכת אורנוס, כוכב הלכת השביעי במרחקו מהשמש. הרשל גילה את אורנוס במקרה: הוא פשוט הביט בשמיים בטלסקופ וראה דִסקה גדולה יחסית, שזזה מהר על רקע הכוכבים הרחוקים. לא כך היה גילויו של כוכב הלכת השמיני במערכת השמש – נפטון. נפטון התגלה באמצעות מתמטיקה.
כן, אחרי גילויו אורנוס, אסטרונומים כמו אורבן לה-ורייה הצרפתי וג'ון קואץ' אדמס הבריטי ניסו לחשב את מסלולו סביב השמש – אלא שתצפיות הראו שאורנוס סוטה ממסלולו. לה-ורייה ואחרים הסיקו שגוף מסתורי וכבד משבש את מסלולו של אורנוס. ומאחר שאסטרונומים ידעו היכן משתבש מסלולו של אורנוס, הם גם ידעו לאן לכוון את הטלסקופים ולחפש את הגוף המשבש.
ואכן, ב-23 בספטמבר 1846, במצפה הכוכבים של ברלין, האסטרונום הגרמני יוהן גוטפריד גלֶה איתר את נפטון – כוכב הלכת הראשון (לעת עתה) שהתגלה באמצעות הנחות תאורטיות ומשוואות מתמטיות.
נפטון הוא כאמור הקטן בארבעת כוכבי הלכת מסוג ענק גזי והמרוחק בשמונת כוכבי הלכת הקלאסיים. עם זאת, הוא גדול במידה ניכרת מכוכבי הלכת הסלעיים חמה, נוגה, ארץ ומאדים, ולכן ניתן לצפות בו מבעד למשקפת שדה או בטלסקופ קטן. בטלסקופים גדולים יותר נפטון נראה כדִסקה קטנה בגוון כחול עז.
מפאת מרחקו הרב של נפטון הגיעה אליו עד כה רק חללית אחת. ב-1989, וויאג'ר 2 של נאס"א ביצעה יעף קרוב לכוכב הלכת הכחול, ואת רוב מה שאנו יודעים היום על נפטון אנו חבים לביקורה הקצר שם. ככלל, נפטון דומה במידותיו לאורנוס. קוטרו 49,538 ק"מ, גדול בערך פי ארבעה מכדור הארץ, וצפיפותו היא הגדולה מבין אלה של כוכבי הלכת הגזיים: 1.64 גרם לסמ"ק.
נפטון נע לאיטו סביב השמש ומשלים הקפה סביבה אחת ל-164.8 שנים. במילים אחרות, שנה על פני נפטון אורכת כמעט 165 שנים ארציות. לפיכך, תנועתו בינות לכוכבי השבת כמעט אינה מורגשת: נפטון מבלה למעלה מ-13 שנים בממוצע בכל אחת מקבוצות גלגל המזלות שבהן הוא עובר. מרחקו הממוצע של נפטון מהשמש הוא 30 יחידות אסטרונומיות, או 30 פעמים המרחק מכדור הארץ לשמש. נפטון משלים סיבוב סביב צירו אחת ל-19.2 שעות, כלומר מעט מהר יותר מכדור הארץ (שכידוע, משלים הקפה סביב עצמו אחת ל-24 שעות).
משערים שבמרכזו של נפטון יש ליבה מותכת המכילה סיליקטים, ברזל וניקל, ועטופה בשכבה המכילה קרח מים, ומתאן ואמוניה קפואים. האטמוספירה של נפטון מכילה בעיקר מימן והליום, אך גם מתאן – והוא שמעניק לנפטון את צבעו הכחלחל.
בדומה לצדק, גם נפטון מתהדר בסערה אדירה על פניו. וויאג'ר 2 גילתה על פני נפטון כתם כהה גדול, המצוי דרומית לקו המשווה ומשלים סיבוב סביב נפטון מדי 16 יום. בשולי הכתם נצפו ענני צירוס שמכילים מתאן קפוא. האטמוספירה העילית של נפטון מכילה גבישי מתאן קפוא ובה נוצרים חלק מענני הצירוס הלבנים. מתחתיה מצויה שכבת עננות סמיכה המכילה בעיקר אמוניה קפואה ומימן גופריתי. נוסף על כך, ובדומה לאורנוס, לנפטון ארבע טבעות, והן אינן סימטריות מבחינת עוביין ובהירותן. הן לא מרשימות כמו טבעות שבתאי, ולא ניתן לצפות בהן בטלסקופ חובבים – אבל הן שם.
עד ביקורה של וויאג'ר 2, מדענים חשבו שלנפטון שני ירחים בלבד, נראיד וטריטון. וויאג'ר 2 גילתה שישה ירחים נוספים. הם אינם קטנים כל כך אך בגלל קרבתם לנפטון אסטרונומים עד אז לא הבחינו בין אורם לבין אורו של נפטון. הגדול ביניהם, למשל, פרוטאוס (Proteus), הוא בקוטר של 436 ק"מ, ומצוי במרחק 117,600 ק"מ בלבד מנפטון. בשנים שלאחר מכן, עם שיגורם לחלל של טלסקופים כמו האבל, התגלו שישה ירחים קטנים נוספים – ובכך עלה מספרם של הירחים הידועים ל-14.
עם כל הכבוד לירח שלנו, טריטון הוא באמת ירח מהמם ביופיו. טריטון, ירחו הגדול של נפטון, התגלה ב-10 באוקטובר 1846 על ידי ויליאם לסל, 17 יום בלבד לאחר גילויו של נפטון עצמו. קוטרו של טריטון הוא 2,700 ק"מ. מרחקו מנפטון הוא 354,800 ק"מ בממוצע, דומה למרחקו של הירח מכדור הארץ, אך שלא כמו הירח, טריטון משלים הקפה סביב נפטון אחת ל-5.877 ימים בלבד, לא חודש.
כפי הנראה, מוצאו של טריטון הוא בחגורת קויפר – אזור המשתרע אחרי מסלולו של נפטון וכולל בין היתר את כוכב הלכת הננסי פלוטו – והוא נלכד על ידי כוח הכבידה של נפטון. על כך מעידה העובדה שטריטון נע סביב נפטון במסלול מעגלי מושלם, אך בכיוון הפוך לתנועת מרבית הירחים במערכת השמש; הוא נע עם כיוון השעון. אם טריטון אומנם נלכד על ידי נפטון, לא מן הנמנע שהוא עתיד ליפול עליו.
למרות מרחקו העצום מכדור הארץ, פניו של טריטון כבר אינן בחזקת נעלם עבורנו: טריטון צולם על ידי וויאג'ר 2 ב-1989 ממרחק 4,000 ק"מ בלבד. הצילומים גילו אטמוספירה קלושה ביותר, העשויה מרביתה מחנקן מולקולרי ואולי גם מאמוניה. פניו של טריטון מקבלים שבריר קרינה מהשמש, והם פני השטח הקרים ביותר בין הירחים של כוכבי הלכת במערכת השמש – עם טמפרטורות ממוצעות של 235 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.
כעת מצוי הקוטב הדרומי של טריטון בעונת הקיץ שלו, הנמשכת 83 שנים. הוא עטוי כיפת קרח ענקית שעשויה מחנקן, המתאדה ומהווה את המקור העיקרי לאטמוספירה של טריטון.
באזור המשווה של טריטון יש תצורות נוף מגוונות, והמדהימות בהן – לועות של גייזרים הפולטים חומר כהה אל פני השטח של טריטון. מקורו של החומר הוא כנראה באבק שמעיפים מעלה סילוני חנקן הפורצים מתחת לפני השטח.
משקלו הסגולי של טריטון – 2.07 גרם לסמ"ק – מרמז על האפשרות שמתחת למעטה הקפוא יש ליבה גדולה המכילה סלע, ואולי גם ברזל וניקל, בשיעור של עד שליש מהמסה הכוללת של טריטון. עוד ייתכן שמתחת לפני השטח משתרע אוקיינוס מים.
נראיד הוא הירח שמסלולו הוא האליפטי ביותר מבין מסלוליהם של כל ירח או כוכב לכת כלשהו במערכת השמש. למעשה, מסלולו סביב נפטון כה פחוס ומוארך, עד שהקפה שלמה אורכת כמעט שנה: 360 ימים.
בשל קוטנו של נראיד (קוטרו 340 ק"מ בלבד) ומרחקו הממוצע מנפטון (כ-5.5 מיליון ק"מ, לעומת 400 אלף ק"מ – מרחקו של הירח שלנו מכדור הארץ), וויאג'ר 2 חלפה במרחק גדול מדי ממנו ולא תרמה הרבה לידע שלנו עליו. מרחקו מנפטון ומסלולו הנטוי בזווית של 27.7 מעלות ביחס לקו המשווה של נפטון הובילו מדענים להשערה שנראיד הוא שביט ענק שנלכד בעבר על ידי נפטון.
