סוכנות החלל האמריקאית בחרה בשלוש חברות פרטיות לפיתוח תחנות חלל פרטיות: בלו אוריג'ין, ננוראקס ונורת'ראפ גראמן. במסגרת התוכנית ליעדים המסחריים במסלול לווייני נמוך, Commercial LEO Destinations, או CLD בגובה של עד 2,000 ק"מ, החברות יקבלו מענקי פיתוח ראשוניים בסך 415.6 מיליון דולר. התוכנית החדשה נשענת על ההצלחה המסחררת של תוכניות ה-Commercial Cargo ו-Commercial Crew, שהפריטו את החלל הקרוב ומימנו, בין היתר, את פיתוחן של חלליות הדרגון של ספייס אקס והסטארליינר של בואינג. לפי התוכנית, תחנת חלל פרטית אחת או יותר מבין השלוש תחליף בעשור הבא את תחנת החלל הבינלאומית.
תחנת החלל הבינלאומית המאוישת ברציפות כבר 20 שנה. לפחות על הנייר, תחנת החלל הבינלאומית היא פרויקט משותף של ארה"ב, רוסיה, אירופה, יפן וקנדה, אולם בפועל נאס"א היא שנושאת ברוב העלויות – והן היו משמעותיות. בניית תחנת החלל עלתה כ-150 מיליארד דולר – המבנה היקר בהיסטוריה – ועלות תפעולה עומדת על כ-4 מיליארד דולר בשנה.
עתידה של תחנת החלל הבינלאומית לוט בערפל. מערכות הליבה של תחנת החלל נבנו בסוף שנות ה-90, וללא השקעה רצינית בשיפוץ ובשדרוג – התחנה עלולה לסכן את שלומם של אנשי הצוות. כרגע מסתמן שהמדינות השותפות מעוניינות להאריך את המשימה מבלי להשקיע את הכסף, לכל המאוחר עד 2030. אחת הסיבות לכך היא תחנת החלל המבצעית הראשונה של סין, טיאנגונג 3, ששוגרה השנה למסלול וכבר מאכלסת שלושה טייקונאוטים. בנאס"א לא רוצים להגיע למצב שבו יש לאנושות תחנת חלל מאוישת אחת במסלול סביב כדור הארץ – והיא בבעלות סינית.
תוכנית CLD נועדה להעביר את המושכות למגזר הפרטי. בשלב הראשון, 400 מיליון הדולר ישמשו לכיסוי עלויות התכנון של שלוש התחנות עד לשנת 2025. התוכניות יעזרו לנאס"א להבין אם יש היתכנות טכנולוגית לתחנות חלל פרטיות במסלול לווייני נמוך, וכן היתכנות כלכלית, כלומר מי יהיו הלקוחות שיקנו את השימוש בתחנות מהיזמים – לצד נאס"א עצמה, כמובן.
בשלב השני, שיחל ב-2026, התוכנית תכסה את עלויות סוכנות החלל האמריקאית לאישור תחנות החלל הפרטיות, כך שיהיו בטוחות למטען ולאסטרונאוטים של נאס"א. בנאס"א מקווים שתחנת החלל הפרטית הראשונה, שתיבנה במסגרת התוכנית, תשוגר לפני 2030 – כדי לאפשר מעבר חלק בין תחנת החלל הבינלאומית לתחנת החלל הפרטית, ובכך לשמור על רצף של נוכחות אמריקאית מסביב לכדור הארץ.
למרות שבנאס"א לא הצהירו על כך מפורשות, בתעשיית החלל מעריכים שדרישת הרף של התוכנית היא שני אסטרונאוטים שישהו על סיפון התחנה ללא הפסקה, ויבצעו כ-200 ניסויים בשנה. כמובן, ה-400 מיליון דולר שנאס"א העבירה הם כסף קטן לעומת עלות תחנת חלל – קטנה ככל שתהיה. תחנת החלל הסינית טיאנגונג 3 למשל עלתה כ-30 מיליארד דולר. אלא שבנאס"א מאמינים שגם הפעם השוק החופשי יצליח להוריד את העלויות באמצעות תחרות וחדשנות, כפי שאכן קרה בתוכנית המטען המסחרית ובתוכנית הצוותים המסחרית.
אורביטל ריף: תחנת חלל שהיא "פארק עסקים"
המתחרה הראשונה – ואולי העיקרית – היא בלו אוריג'ין של ג'ף בזוס, שהפסידה למתחרה לספייס אקס במכרז להנחתת אסטרונאוטים על הירח במסגרת תוכנית ארטמיס (ולאחר מכן אף תבעה את נאס"א).
בלו אוריג'ין ניגשה למכרז ה-CLD יחד עם שחקנית רצינית נוספת במהפכת "החלל החדש", סיירה ספייס מבית תאגיד סיירה נבאדה. באוקטובר השנה, ולקראת ההכרזה של נאס"א, השתיים הכריזו על תוכניתן לבנות תחנת חלל פרטית בשם אורביטל ריף (Orbital Reef). התחנה תהיה גדולה למדי – עם נפח של 830 מ"ק ויכולת לתמוך בעשרה אסטרונאוטים. לשם השוואה, לתחנת החלל הבינלאומית יש כ-1,000 מ"ק והיא תומכת לרוב בצוותים של שישה או שבעה אסטרונאוטים – אם כי פעם אחת, ב-2009, לא פחות מ-13 בני אדם חיו במקביל בתחנת החלל הבינלאומית (שיא של כל הזמנים).
לדברי בלו אוריג'ין וסיירה ספייס, אורביטל ריף תהיה "פארק עסקים" בשימוש מעורב של מחקר מסחרי ומדעי לצד תיירות חלל. סיירה ספייס תבנה את המודולים למחיה ולמחקר, ואילו בלו אוריג'ין תשגר את המודולים הללו – בתוספת החלקים ההכרחים לקיום התחנה, כמו פאנלים סולאריים למשל – באמצעות הניו גלן, המשגר הכבד החדש שלה, שמיועד לטיסת בכורה בשלהי השנה הבאה. הדרים צ'ייסר, מטוס החלל של סיירה נאבדה, יכול לשמש גם לשינוע צוותים ומטען לתחנה וחזרה לכדור הארץ כשהוא ממריא כמו מטוס רגיל מכל שדה תעופה.
לא פחות מעניינת היא החבירה של השתיים לענקית בואינג. בואינג משחקת תפקיד מרכזי בתחזוקת תחנת החלל הבינלאומית – והיא תעשה זאת גם בתחנת אורביטל ריף. בהדמיות שפרסמה בלו אוריג'ין אפשר לראות מספר רב של נקודות עגינה לדרים צ'ייסר של סיירה ולסטארליינר של בואינג, אבל לא לדרגון של המתחרה הגדולה ספייס אקס. במילים אחרות, האורביטל ריף היא יוזמה שנועדה במידה רבה לאגד את המתחרות של ספייס אקס ולדחוק את רגליה.
בלו אוריג'ין ושותפותיה זכו למענק פיתוח ראשוני בסך 130 מיליון דולר.
סטארלאב: לשגר תחנת חלל – בשיגור אחד
ארבעה ימים לפני ההכרזה על אורביטל ריף, חברת ננוראקס הכריזה על תוכניותיה לבנות תחנת חלל פרטית בשם סטארלאב – הפעם באמצעות וויאג'ר ספייס וענקית התעופה לוקהיד מרטין, השותפות העיקריות בננוראקס.
סטארלאב מציעה חזון שונה מאוד לתחנת החלל שלה: מודול אחד מתנפח בנפח 340 מ"ק – הרבה פחות מתחנת החלל הבינלאומית – עם נמל עגינה, פאנלים סולאריים וזרוע רובוטית בצדו האחורי. היתרונות של העיצוב הזה ברורים: את התחנה יהיה ניתן לשגר בשיגור אחד ולנפח בחלל. זאת ועוד, מאחר שמדובר ביחידה אחת במקום במודולים, נפח המטען של סטארלאב יהיה דומה לזה של תחנת החלל הבינלאומית. מצד שני, התחנה לא תוכל לתמוך ביותר מארבעה אסטרונאוטים בעת ובעונה אחת. מודול המגורים עצמו יחולק לארבע יחידות: מעבדת ביולוגיה, חממה לגידול צמחים, מעבדת מחקר לחומרים וחלל עבודה פתוח שישמש לכל שאר המטרות המסחריות והמדעיות.
זה אולי נשמע צנוע, אבל בננוראקס מבטיחים שלא תהיה בעיה להוסיף מודול מתנפח נוסף לסטארלאב בהמשך, אולי עם נקודת עגינה נוספת בצדו השני. כך או כך, בנאס"א אהבו את הרעיון – והחליטו לתמוך בפיתוח שלו ב-160 במיליון דולר.
נורת'רופ גראמן: יתרון בניסיון ומחיר
המתחרה השלישי והאחרון הוא קונצרן הספנות, התעופה והחלל נורת'רופ גראמן, שחבר לחברת דיינטיקס. לנורת'רופ גראמן יתרון מרכזי על שתי המתחרות האחרות, שכן חברה זו בנתה ומפעילה את חלליות האספקה הלא-מאוישות סיגנוס המשמשות את תחנת החלל הבינלאומית. בנוסף, החברה זכתה במכרז נאס"א לבניית מודול המגורים לגייטוויי, תחנת החלל החדשה שנאס"א עתידה לבנות מסביב לירח.
רב הנסתר על הגלוי בתחנת החלל הפרטית שמתכננת נורת'רופ גראמן – אפילו שם אין לה – אבל ברור שבחברה מתכוונים לנצל הניסיון ואת פסי הייצור הקיימים כדי להציע חלופה מסחרית אמינה וזולה יחסית לתחנת החלל הבינלאומית. ממעט הפרטים שנחשפו, תחנה זו תוכל לאכלס עד ארבעה אסטרונאוטים בשלב הראשון, ועד שמונה אסטרונאוטים בהמשך, והיא תורכב ממספר מודולים עם מספר נקודות עגינה, לשימושים מעורבים כמו מדע, תיירות, ייצור ומגורים אנלוגיים למשימות חלל ארוכות טווח – כמו מאדים למשל.
נורת'רופ גראמן זכתה במענק פיתוח בסך 125.6 מיליון דולר.
יצוין כי במקביל לתוכנית ה-CLD, נאס"א העניקה בפברואר השנה 140 מיליון דולר לחברת אקסיום ספייס במטרה לבנות מודולים שיתחברו לתחנת החלל הבינלאומית. הרעיון הוא להשתמש בתחנה הקיימת כפלטפורמה, ולאחר צאתה מכלל שימוש לנתק את המודולים ולהפוך אותם לתחנה עצמאית – כך שאפשר להתייחס לאקסיום ספייס כמתחרה הרביעית על תואר תחנת החלל הפרטית הראשונה בהיסטוריה.
