האסטרונאוט הבריטי טים פיק, שחזר ביוני מתחנת החלל הבינלאומית בתום משימה שארכה 6 חודשים, הוא גם צלם מוכשר שלכד במצלמתו כמה מהתצלומים היפהפיים של כדור הארץ. המבט של פיק מעורר נחשי נהרות לחיים, הופך תהומות לשמים תכולים, ולוכד אצות מיקרוסקופיות ככתמי מכחול ביד אמן. בימים אלה יוצא לאור ספר המאגד 150 מתצלומיו, כמעין יומן מסע ייחודי בחלל.
שם הספר, "הלו, זה כדור הארץ?" מבוסס על טעות חביבה. בסוף 2015 התקשר פיק מתחנת החלל כדי לשוחח עם בני משפחתו אך טעה במספר. "הלו, זה כדור הארץ?", פתח פיק, אך האישה הזרה שענתה לו לא ממש הבינה וחשבה שמדובר במתיחה. את פיק זה בעיקר שעשע והוא אף צייץ בטוויטר התנצלות ידידותית. שאלת הפתיחה הזו הפכה עתה לשם ספרו היפה, אולי כדי לייצר הזרה לכוכב הכחול הזה שהוא ביתנו המוכר, והנופים שמתמסרים לעדשת מצלמתו עונים תשובה חיובית ונלהבת.
עמק בין הרים טיבטיים | צילום: Tim Peake
צמחי פיטופלנקטון סמוך לחופי ארגנטינה | צילום: Tim Peake
נהר בדרום דקוטה | צילום: Tim Peake
אלדברה באיי סיישל. אטול האלמוגים השני בגודלו בעולם מעל פני הים | צילום: Tim Peake
בחודש האחרון נתקלנו באתגר ויראלי חדש: תחת ההאשטאג MannequinChallenge הועלו כבר אינספור סרטונים בהם המצלמה משייטת בין דמויות (אנושיות לרוב) במצב קפוא, מעין קפסולת זמן ברגע סתמי אך ספציפי. השיוט הזה בין סיטואציות שונות ומוזרות מזכיר אולי יותר מכל סצנות בסרטים שבהם הזמן קופא, במיוחד כשכוכבים הוליוודיים עושים זאת בבית הלבן.
אבל הסרטון החביב עלינו, באופן לא מפתיע, הוא זה שעשו לקראת השנה האזרחית החדשה כמה מאנשי צוות תחנת החלל הבינלאומית. ובאמת קשה להתחרות במה שאסטרונאוטים יכולים לעשות אי שם, בגובה 400 ק"מ אל תוך החלל ובמצב של מיקרו-כבידה.
ישנם סיפורים שמתבקש לעשות מהם סרט הוליוודי. בתחילת שנות השישים, כשבארה"ב עוד היתה נהוגה הפרדה גזעית מעוגנת בחוק ברוב מדינות הדרום, והדרך לשוויון זכויות לנשים עוד היתה ארוכה, שלוש נשים אפרו-אמריקאיות השתלבו כמתמטיקאיות בנאס"א והיו מעורבות בתכנון שיגור האסטרונאוט האמריקאי הראשון לחלל.
הסרט "מאחורי המספרים", אם כן, הוא עוד גרסה של החלום האמריקאי אך האירועים, בעיקרם, אמתיים: בתקופה שבה כוח המחשוב בנאס"א היה בעיקר אנושי, וליתר דיוק נשי, רצף נסיבות מיוחד וכישרון מתמטי ייחודי אפשר לשלוש הנשים, דורות'י ווהן, קת'רין ג'ונסון ומרי ג'קסון, להשתלב באחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של האנושות.
לקראת עליית הסרט לאקרנים בארה"ב (בארץ הוא יעלה בשבוע הבא, 2.2.17), נאס"א ערכה אירוע מיוחד שבו היא חגגה את הסיפור האמתי שמאחורי הסרט ופרסמה תמונות מהארכיון של הנשים שעשו היסטוריה.
להלן האירוע המיוחד עם שלל מרואיינים ואנקדוטות:
דורות'י וואן (משמאל), המנהלת האפרו-אמריקאית הראשונה בגוף שכיום מוכר כנאס
מארי ג'קסון, מתמטיקאית בנאס
מלבה רוי הובילה את קב' המתמטיקאים בניסוי לוויין התקשורת החלוצי בשנות השישים | NASA
קת'רין ג'ונסון במרכז המחקר לנגלי, האמפתון, וירג'יניה | NASA
כאשר צוות אפולו 17 צילם בדרך לירח את כדור הארץ ב- 7 בדצמבר, 1972, זו הפכה להיות אחת התמונות שזכו לפרסום ולהפצה הנרחבים ביותר בהיסטוריה. אפשר להבין מדוע. הצילום, שזכה לשם "הגולה הכחולה" (The Blue Marble) חשף את העולם הגדול כקפסולה מרוכזת ויפהפייה של יבשות וימים עטופים בשכבת אטמוספרה עדינה אך דינמית.
מאז צולמו עוד אינספור תמונות של כדור הארץ ממרחק, אך טרם נתקלנו בצילומים מרהיבים בחדותם כמו אלה ששחררה נאס"א אמש, תוצר של GEO-16, לוויין חישה מרחוק חדש המנטר את מזג האוויר באמצעות 16 ערוצים ספקטרליים.
הגולה הכחולה במלא הדרה, מגובה של כ- 36 אלף ק
המים בכחול בהיר יותר, הם המים הרדודים סביב האיים הקריביים | צילום: NOAA/NASA
הירח מעל אופק כדור הארץ | צילום: NOAA/NASA
בקצה הימני האטמוספרה רוויה באבק מדבר סהרה, תנאים בעלי השפעה על היווצרות סופות ציקלון באזורים טרופיים במזרח | NOAA/NASA
תנועה במהירות האור בסרטי מדע בדיוני נראית כמו נסיעה לילית רגילה-אך-מהירה, הכוללת אפקט מריחה של הכוכבים מסביב. ממש לא סיפור גדול. אבל מה באמת היה קורה לתפיסת הזמן והמרחב לו היינו נעים במהירות האור?
מעבדת המשחקים של MIT מציעה לכם משחק חינם להורדה המדמה תנועה בסביבה מוכרת רק במהירות האור. המשחק, "מהירות האור האיטית יותר", ממחיש את אפקט דופלר באמצעות השתנות צבעי החפצים סביב, עיוות תפישת המרחב, מתיחת ממד הזמן, ועוד עקרונות הנובעים מתורת היחסות הפרטית של איינשטיין. התוצאה פסיכדלית למדי. צפו בטריילר:
נסו לנחש אם הסיפור הבא אמיתי או שמא אגדה אורבנית: בתקופת המרוץ לחלל נאס"א השקיעה הון עתק בפיתוח עט לשימוש האסטרונאוטים שלה; עט משוכלל שיוכל לפעול היטב גם במצב של מיקרו-כבידה. ואילו הסובייטים? הם פשוט השכילו להשתמש בעיפרון!
מרצים, יזמים ומאמנים אישיים מרבים להשתמש בדוגמה הזו בהרצאותיהם. הרקע לסיפור ומוסר ההשכל מעוררים השראה ממש. בזמן המרוץ החלל בשנות השישים נתקלו האמריקאים בבעיה – על האסטרונאוטים שלהם היה לכתוב ולמלא דוחות אך אי אפשר היה להשתמש בעט בחלל. לפי הסיפור, סוכנות החלל האמריקאית נאס"א השקיעה שנים ומיליוני דולרים בפיתוח פתרון הנדסי הולם: עט המסוגל לכתוב בתנאי מיקרו כבידה בחלל. לעומת האמריקאים בעלי הממון, הסובייטים התגלו בעלי תושייה וכל שעשו היה לקחת עמם עפרונות לירח. לכאורה הסיפור מדגים כיצד פותרים בעיה באלתור פשוט וחסכוני, או בוחרים בפתרון מורכב ויקר.
בעוד שהבעיה עצמה הייתה אמיתית (אי אפשר להשתמש בעט רגיל בחלל), האמת היא שהסיפור הזה לא קרה מעולם. למעשה, האסטרונאוטים של נאס"א השתמשו תחילה בעפרונות מכניים. כאשר נחשף כי עיפרון בודד עלה למשלם המסים האמריקאי יותר מ-100 דולרים ליחידה חיפשו בנאס"א פתרון אחר. התברר שהפתרון הפשוט של העפרונות לא היה בהכרח הטוב ביותר. עפרונות עשויים מחומר דליק וככזה, עדיף להימנע משימוש בו בחלל. בעיה אחרת היא שהעופרת בעפרונות רגילים או מכניים עלולה להישבר ולשייט בחללית ואף להיתקע בדיוק בחיבור של שני מכשירים ולהסב נזק למכשור.
באותה עת יצרן עטים פרטי Fisher Pen Company החליט לייצר עט לחלל. החברה ייצרה עט שהכיל דיו במרקם ג'ל שהפך לנוזלי רק במגע עם הנייר. החלק הריק במחסנית הדיו היה מלא בגז אשר אפשר ללחוץ את הדיו החוצה בכל מצב של העט, גם בחוסר כבידה. העט תוכנן לעמוד בטמפרטורות קיצוניות של עד מינוס 45 מעלות והכתיבה בו התאפשרה בכל כיוון ובתנאי חוסר משקל בחלל. הפיתוח נעשה בחברה בלא מימון כלשהו של נאס"א. בסוף שנות השישים מכרה החברה את העטים גם לנאס"א וגם לסובייטים. המחיר הפעם היה אטרקטיבי בהרבה – קצת פחות מ-3 דולרים לעט.
אם חשקה נפשכם בעט שכזה כדאי שתדעו שהחברה מוכרת עד היום את הדגם המקורי AG-7 ואף הוסיפה עשרות דגמים בעיצובים ובסגנונות שונים. העט הגיע לחלל בפעם הראשונה עם אפולו-7, המשימה המאוישת הראשונה בתכנית אפולו. מאז השתמשו בו גם בשיגורים נוספים ובתחנת החלל הבין-לאומית.
אז בפעם הבאה כשמישהו מספר לכם את הסיפור על העט והעיפרון בחלל, תוכלו לספר לו מה קרה באמת. ובפעם הבאה כשתארזו מזוודה לחלל, אל תשכחו לקחת אתכם עט.
וולטר קאנינגהאם מצוות אפולו 7, כותב בעט החלל | צילום: NASA
לאחר ניסיון לא מוצלח אחד אתמול, חברת התעופה לחלל ספייס-אקס תנסה היום (16:38 שעון ישראל) שוב לשגר את מטען האספקה של נאס"א בקפסולת "דראגון" על גבי משגר פאלקון 9 ואתם יכולים לצפות בשידור החי כאן.
לראשונה, הפאלקון 9 יצא לדרכו מ- 39A שבמרכז החלל קנדי שבפלורידה, אתר השיגור ההיסטורי של נאס"א שממנו שוגרה (בין השאר) ב- 1969 המשימה הראשונה לירח אפולו 11. הקפסולה תכלול 2,500 ק"ג של אספקה וציוד מדעי וכן גם צוות (חי!) של "עכברי חלל" שיהוו חלק ממחקר על החלמת פצעים בתנאי מיקרו-גרביטציה.
כאמור, קפסולת דראגון היתה אמורה להיות משוגרת אתמול, אך 13 שניות לפני רגע השיגור ספייס-אקס עצרה את התהליך בשל איתור בעיה במערכת ניהוג השלב השני במשגר.
מה חדש בתעשיית החלל הישראלית והעולמית? מה קורה בחזית משימות החיפוש אחר חיים במערכת השמש? אילו הבדלים התגלו בין מארק קלי ואחיו התאום סקוט, שחזר משהות בת שנה בחלל?
למי שמעוניין להתעדכן וללמוד בכל מה שקורה בתחום החלל יש כיום יחסית מעט מקורות בעברית. אז לצד אתר סוכנות החלל זה, יש לנו כמה המלצות בשבילכם (בהנחה שאינכם מכירים עדיין):
תכנית היוטיוב "החללית", שהיא סוג של אחות לעמוד הפייסבוק של יואב לנדסמן, מסה קריטית, היא מעין מורה נבוכים, רב-שיח שהוא גם סוג של מסיבה החוגגת את תחום החלל כל פעם מזווית אקטואלית ומעניינת אחרת.
כיצד מדע ומדע בדיוני מתפתחים יחד, מהם יקומים מקבילים, אילו גרמי שמים אפשר למצוא בספר הזוהר, מהי תורת הקוונטים, על רגל אחת… מאגר ההרצאות בעברית של האגודה הישראלית לאסטרונומיה הוא מקור עצום לידע בתחום החלל ובגובה העיניים. ההרצאות מתקיימות במצפה הכוכבים גבעתיים במחיר שווה לכל נפש, מועלות ליוטיוב ומרוכזות באתר האגודה.
אם אתם מכירים מקורות מידע נוספים בעברית ראויים נוספים, ספרו לנו כאן.
תמיד מפתיע אותנו מחדש כאשר אנחנו נתקלים בסדרת צילומים מעוררי השראה של אסטרונאוטים על גבי תחנת החלל הבינלאומית. לכאורה זה כלל לא אמור להפתיע, לאור העובדה שמושאי הצילום הם מלכתחילה כה מרהיבים ובלתי רגילים ונדמה שכל מה שדרוש זה לקחת כמה שיעורי צילום, לכוון את המצלמה וללחוץ על הכפתור. אבל כשמגיעים צילומים כמו אלה של האסטרונאוט ד"ר דון פטיט שיש בהם נשמה יתרה, אנחנו לא יכולים שלא להתפעל ולהתרגש.
אז לרגל ספר הצילומים שפטיט מוציא לאור, Spaceborne, בחרנו כמה תמונות מתוך מאות אלפי התצלומים (בלי הגזמה) שפטיט צילם במשך 370 הימים שבילה בתחנת החלל הבינלאומית בשנים 2000 - 2012.
קרדיט לכל התמונות: Don Pettit/Nasa
אסטרונאוטים רבים טוענים כי הקופולה היא המקום החביב עליהם. כמו מתוך צריך של טנק אטוּם הם נושאים מבט לכיוון שאינו מטה ואינו מעלה (אין למושגים אלה משמעות בחלל), אך בכל זאת זהו כיוון משמעותי כל כך. בצילום הזה פטיט עצמו מצולם, כמו מתוך פני השטח של כוכב לכת פרטי משלו והאור מכדור הארץ נוגע בפניו.
בצילום אינפרה-אדום הצליח פטיט ללכוד את הדלתא של נהר הגאנגס באור אחר, מרענן. בלי קונטקסט היינו עלולים לטעות ולחשוב על תרבית או צילום מיקרוסקופי פנימי של אורגניזם כלשהו. יש משהו פועם וחי בצילום הזה וקשה לנו להוריד ממנו את העיניים.
ה"קופולה" על סיפון תחנת החלל הבינלאומית, היא המרפסת הכי שווה ביקום. היא צוהר לעולם שהוא בית, אבל זהו בית שנדמה כה זר ממרחק של 400 ק"מ בחלל. צילומים רבים משחקים עם ההזרה הזו, ומראים לנו עד כמה העולם שחשבנו שהוא מוכר הוא בעצם זר כל כך. למעשה זה כבר נהיה ז'אנר בפני עצמו. אבל בצילום הזה דון פטיט עושה הזרה למבט עצמו שנשלח אל העולם.
קשה להסביר מה טורד מנוחה בצילום הזה. זה לא רק שהוא נעדר צבעים. פטיט משאיר מחוץ לפריים את כל מה שאינו חלונות הקופולה ובכך הוא מצליח להפוך אותה ל"עין"! (הצילום הוא סטילס אך כמעט אפשר לחוש בתנועה של העין כלפי מעלה, לעבר כדור הארץ שעוד רגע ימלא את מלוא ה"רשתית"). אבל זו עין משונה, זרה, ביונית. היא מחולקת באופן שמעורר אסוציאציה לעין של זבוב או חייזר. הצילום הזה כמו מנסה לשער אפשרות של התבוננות אחרת.
הזוהר הצפוני הוא אחד הנושאים החביבים ביותר על אסטרונאוטים המצלמים. הוא מוזר ויפה כשלעצמו כשהוא מעטר את כדור הארץ ולכן אין צורך במניפולציות נוספות; פשוט לכוון ולצלם. ואולם, בכך זה גם מסתכם תמיד: עוד "גראנד-טוּר" סביב כוכב הלכת היפה שלנו, תחת מעטה פסיכדלי-ירוק.
לעומת רוב הצילומים הללו, פטיט משתמש כאן בזוהר הצפוני בתור תפאורה בלבד לתחנת החלל הבינלאומית. זוהי תפאורת רפאים כמעט מצמררת ובעדה, בקושי ניתן אפילו להבחין בכדור הארץ עצמו. למעשה, לולא היינו מזהים את התופעה בתור "הזוהר הצפוני" היה אפשר לחשוד שה- ISS ניצבת אל מול החלל העמוק, שמה פעמיה לעבר אופק לא נודע.
את הצילום אפשר לראות כעין המשך לצילום הקודם. בעוד הצילום הקודם כולו שהות אל מול הבלתי נודע, הצילום הזה הוא שעיטה מסחררת. החשיפה הארוכה הזו ממחישה קצת יותר את מהירותה האמתית של תחנת החלל הבינלאומית: 27,600 קמ"ש.
הר געש פעיל ומעשן בפטגוניה, ארגנטינה. או במילים אחרות, חריר אחד זעיר על פני השטח השולח "דרישת שלום" מבטן האדמה. זהו צילום של פני כדור הארץ אבל גם של מה שיש בתוכו. כל כך קל לשכוח את הפנים הזה. לו כדור הארץ היה בגודל של תפוח, עוביו של החלק שחשוב ויקר לנו כל כך, בין האוקיינוסים לקצה האטמוספרה, היה כעובי קליפת התפוח בערך. העשן שמיתמר ונמתח לאורך פני השטח הוא תזכורת צנועה.
זהו אתגר לא פשוט להמחיש עד כמה תחנת החלל הבינלאומית היא באמת מבנה מרשים וגדול. הצילום הזה, אשר מתמקד בחלק מהפנלים הסולרים (שטחם המטצבר של כל הפנלים הוא 2,500 מ"ר) , הוא ניסיון די מוצלח לדעתנו.
התקריב הזה של מאהאז'אנגה בצפון מרכז מדגסקר מראה את הסתעפות מי המפרץ אל תוך עיר הנמל.
במהירות המסחררת שבה טסה תחנת החלל הבינלאומית (27,600 קמ"ש) היא מספיקה להקיף את כדור הארץ כל שעה וחצי. המשמעות היא שהאסטרונאוטים צופים ב- 16 זריחות ו- 16 שקיעות מדי 24 שעות. רוב האסטרונאוטים טוענים כי הם מתרגלים לכך די מהר אבל לפעמים דרוש צילום בחשיפה ארוכה כמו זה כדי להתנער מההרגל הזה ולשכוח אותו.
מאז הגיע החללית ג'ונו לכוכב הלכת צדק היא הספיקה להקיף אותו 4 פעמים, כשהפעם האחרונה הייתה ב- 2 בפברואר. מאז היא הספיקה לשדר תמונות כמו זו:
תצלום תת-אדום של הזוהר הדרומי של צדק כפי שצולם מג'ונו ב- 27 באוגוסט 2016 | NASA/JPL-Caltech/SwRI/MSSS
אבל אותנו ריגש במיוחד סרטון טיים-לאפס שפורסם לאחרונה על ידי קבוצה של 91 צלמי חלל חובבים. הסרטון מורכב מלמעלה מאלף תצלומים שנלקחו במשך תקופה בת 102 ימים בין דצמבר 2014 למרץ 2015. עריכתם יחד מניבה חזות מרשימה של ענק הגזים:
מכתשים מרהיבים, קמטי הרים, עמקים יפהפים עם אדוות חול על פני דיונות רכות… אסטרונאוט שיטוס מעל מאדים ככל הנראה לא יראה את כל אלה. זאת בשל האטמוספרה הסמיכה, הגדושה באבק.
התצלומים המרהיבים באמת של נופי מאדים הם צילומי סטילס שעוברים ניתוח ועיבוד דיגיטלי, כמו 50 אלף התצלומים שנלקחו ב- 12 השנים האחרונות על דידי מצלמת HiRISE של נאס"א. נאס"א העמידה לרשות הציבור את הגרסה התלת-ממדית של הצילומים האלה ועתה, חובב חלל פיני בשם יאן פיורדמן הפך אותם לסרט דינמי מרהיב ביפיו ללא צורך במשקפי תלת ממד.
קשה להאמין אבל פיורדמן עשה את העבודה הזו ידנית, ממש כמו שמרכיבים פאזל. במשך שלושה חודשים הוא התחקה אחר מאפיינים בולטים בעשרות אלפי תמונות ואיתר בהם אלפי נקודות ייחוס שיעזרו לו לחבר בין פיסות הנופים. לאחר מכן הוא תפר יחד כ- 33 אלף תמונות בעבודה סיזיפית מתמשכת. הוא ניסה דווקא למצוא תוכנה שתעזור לו לחבר בין חלקי הפאזל באופן אוטומטית אבל פשוט לא מצא. העניין הוא שיש כזו תכנה.
"הוא עשה את זה בדרך הקשה", מסביר אלפרד מקיואן, חוקר בכיר בפרויקט HiRISE של נאס"א בראיון למגזין WIRED. למעשה, זה אחד הדברים שהמעבדה של מקיואן מתמחה בהם. אבל פיורדמן? הוא לא מתחרט. "יש כל כך הרבה נופים נהדרים במאדים", הוא אמר ל- WIRED, "ככל שאני עובד על זה יותר כך אני לומד עד כמה כוכב הלכת הזה מדהים".
מומלץ לצפות בסרטון שהוא ערך על מסך מלא, גדול ככל הניתן:
