מעבורת חלל היא חללית מאוישת וכלי טיס המסוגל להמריא מכדור הארץ לחלל, לשהות בחלל ולנחות חזרה בכדור הארץ. לאחר הנחיתה מתקנים ומתחזקים את המעבורת כדי להכין אותה לשימוש חוזר, כלומר לטיסות נוספות לחלל. מעבורות החלל טסו לחלל במשך שלושים שנה, מ-1981 ועד 2011. המעבורות תוכננו ונבנו כך שיוכלו לטוס שוב ושוב לחלל. כל מעבורת מורכבת משלושה חלקים מרכזיים: גוף המעבורת, מכל דלק נתיק ורקטות האצה.
מעבורת דומה למטוס, ויש לה שלושה מנועים ראשיים המונעים במימן נוזלי וחמצן נוזלי, ועוד כמה מנועים קטנים ששימשו לתיקוני מסלול ולהאטה, לפני הכניסה חזרה לאטמוספירה. מכל הדלק של המעבורת הוא חיצוני, ומתנתק ונופל חזרה לכדור הארץ בזמן יציאת המעבורת לחלל, מעט לפני שהיא נכנסת למסלול. מכל הדלק הנתיק הוא למעשה הרכיב הגדול ביותר במעבורת, ותפקידו העיקרי לספק דלק (מימן נוזלי) ומחמצן (חמצן נוזלי) לשלושת מנועיה הראשיים של המעבורת. רקטות ההאצה של מעבורת החלל הן זוג טילים המונעים בדלק מוצק. הן סייעו בשיגור המעבורת בדקות הראשונות, ובתום פעולתן הופרדו ממנה וצנחו אל האוקיינוס. לאחר שספינות גרר אספו את הרקטות מהים, הן הוכנו לשימוש חוזר. גוף המעבורת הוא החלק היחיד שהגיע למסלול בחלל, ולאחר מכן גם חזר לאטמוספירה וביצע נחיתה על מסלול. מעבורות החלל של ארה"ב שיגרו לחלל אסטרונאוטים, לוויינים וניסויים. הן שימשו גם להעברת צוותים אל תחנת החלל הבינלאומית והיו מרכיב חשוב בבנייתה ובתחזוקה. המעבורות גם אפשרו תיקון של לוויינים בחלל, לרבות של טלסקופ החלל האבל.

בסך הכול נבנו בארה"ב 7 מעבורות חלל. 5 מעבורות יועדו לטיסות בחלל: קולומביה, צ'לנג'ר, דיסקברי, אטלנטיס ואנדוור. שתי מעבורות יועדו לניסויים: אנטרפרייז, ששימשה למבחני דאייה ופאת'פיינדר, שבאמצעותה ערכו בדיקות קרקעיות שונות, כמו תמרונים על הקרקע והובלת המעבורת לעמדת השיגור. המעבורת אנטרפרייז יועדה להסבה למעבורת מבצעית בתום מבחני הדאייה, אך בסופו של דבר הוחלט כי משתלם יותר להסב לכך דווקא את המעבורת צ'אלנג'ר, שנבנתה במקור לבדיקות. אנדוור נבנתה מחלקי חילוף של שאר המעבורות לאחר אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר ב-1986, שבו התפוצצה המעבורת 73 שניות לאחר המראתה, בשל תקלה ברקטת ההאצה. 7 אסטרונאוטים נספו באסון. לאחר האסון ב-2003, שבו התפרקה המעבורת קולומביה באטמוספרה בעת חזרתה מהחלל, האסון שבו נהרג האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, לא נבנתה מחליפה. ועדת החקירה שהוקמה לאחר אסון זה הובילה בסופו של דבר להחלטה על הפסקת השימוש במעבורות החלל בשל הסיכונים והעלויות הכספיות האדירות הכרוכות בתכנית; עלות הבנייה והאחזקה של כל מעבורת הסתכמה בכ-2 מיליארד דולר, ועלות כל שיגור הגיעה למאות רבות של מיליוני דולר.

שֶׁנג'וֹאוּ (בסינית: 神舟 – ספינה אלוהית) היא סדרת חלליות שפותחה בסין לטובת תכנית החלל המאוישת של המדינה. אב טיפוס של החללית שוגר לראשונה ב-1999 למשימת שנג'ואו וב-2003 שוגרה החללית למשימת שנג'ואו 5 ובתוכה הטייקונאוט (הכינוי הסיני לאסטרונאוט) הסיני הראשון, יאנג ליוויי, למסלול סביב כדור הארץ. כך הפכה סין לאומה השלישית בעולם ששיגרה אדם לחלל בכוחות עצמה (קדמו לה ברית המועצות וארצות הברית). החללית מזכירה בצורתה את החללית הרוסית סויוז, אך היא גדולה ומשוכללת יותר. השֶׁנג'וֹאוּ מורכבת מ-3 חלקים: תא שירות ובו מערכות ההנעה והכוח המרכזיות; תא חדירה, שבו משוגר הצוות לחלל ובו הוא נמצא בעת החדירה חזרה לאטמוספירה ועד הנחיתה על פני הקרקע; ותא מסלולי אשר משמש את הצוות כאזור עבודה ומגורים לאחר הכניסה למסלול. שתי חלליות שנג'ואו מאוישות כבר עגנו בהצלחה לתחנת החלל הסינית הראשונה, טיאן-גונג 1.

להבדיל מחללית הסויוז, התא המסלולי של השֶׁנג'וֹאוּ מצויד במנועים ובלוחות סולאריים משל עצמו. המבנה הזה מאפשר לתא המסלולי לפעול עצמאית, במנותק משני החלקים האחרים. כך יכולים הטייקונאוטים לשייט בתא המסלולי בלבד, ואז להתחבר לחללית – גם לזו המקורית.

לקריאה נוספת:

כתבה על השֶׁנג'וֹאוּ, ברדיו הבינלאומי של סין.

שביט הוא משגר לוויינים מתוצרת ישראל, המורכב במפעל מלמ של התעשייה האווירית. המשגר כולל שלושה חלקים, כולם מונעים בדלק מוצק, לשיגור בשלושה שלבים. בשלב הראשון של הטיסה מופעלים שני אמצעי ניהוג למשגר: הראשון הוא שליטה בכיוון המדויק של פליטת הסילון מהחלק התחתון של השלב (מה שקרוי גם ניהוג וקטורי). אפשר לומר שפליטת הסילון לכיוון מסוים מניעה את המשגר אל הכיוון הנגדי. אמצעי הניהוג השני הוא כנפונים המחוברים למשגר ומכוונים אותו, כמו היגוי של מטוס. פיתוח המשגר התחיל ב-1983, והוא נכנס לשימוש ב-1988, עם שיגור הלוויין "אופק 1". מאז נעשו בו עוד 8 שיגורים, ש-6 מהם הסתיימו בהצלחה מלבד שניים ("אופק 4" ב-1998 ו"אופק 6" ב-2004). השיגור האחרון בשביט עד כה היה של הלוויין "אופק 10", באפריל 2014.

בניגוד לפעולת שאר משגרי הלוויינים בעולם, שביט משגר לכיוון מערב, כלומר נגד כיוון הסיבוב של כדור הארץ. הסיבה לכך היא שאנחנו נמצאים בישראל, שקשה מאוד למצוא בה שטחים ריקים ונרחבים מספיק. במצב כזה, בשיגור מזרחה קשת השיגור תעבור מעל אזורים מיושבים, ותסכן אותם ואת תושביהם בנפילה של שברים. בשיגור מזרחה, מסלול השיגור היה עובר גם מעל מדינות עוינות ומעל אזורים מיושבים בהן, וגם זה מצב לא רצוי. אבל שיגור מערבה הוא בעייתי: כך השביט אינו יכול להפיק תועלת ממהירות הסיבוב של כדור הארץ, שבשיגור מזרחה חוסכת מהמשגר חלק מהאנרגיה שהוא צריך להשקיע כדי להכניס את הלוויין למסלול.

למעשה שיגור מערבה מעמיס על השביט ומחייב אותו להשקיע אנרגיה רבה בהכנסת הלוויין למסלול. ולמרות המגבלות האלו, המשגר יכול להכניס למסלול לוויין במשקל של עד 290 קילוגרם ובגרסה המשופרת – עד 350 קילוגרם. אילוצי כיוון השיגור אפילו הובילו לחדשנות ויצירתיות: כך נעשתה ישראל לחלוצת המדינות בפיתוח לוויינים קטנים וקלי משקל, המתפקדים ממש כמו לוויינים גדולים.

לקריאה נוספת:

כתבה על שיגור "אופק 9" באמצעות שביט, מתוך אתר הידען.

פרס ה"אנסארי אקס" (Ansari X Prize) היה פרס בסך 10 מיליון דולר שהובטח לחברה הפרטית הראשונה שתצליח לשלוח חללית מאוישת אל מעבר לגבול החלל, כלומר מעבר לגובה של כ-100 קילומטר מפני כדור הארץ, ולהחזיר אותה לקרקע במצב שיאפשר שימוש חוזר בה. התנאים שהוצבו הם שעל המנצח לבנות ולשגר כלי טיס המסוגל לשאת 3 אנשים לפחות לגובה של 100 קילומטר מפני כדור הארץ או יותר. כדי לזכות, על המנצח לבצע את הטיסה פעמיים בתוך שבועיים, באותו כלי טיס. לתחרות נרשמו 26 קבוצות מכל העולם. בין המתחרים היו חובבים ומתנדבים וכן קבוצות שעבדו תמורת תאגידים גדולים ובמימונם. חברת Scaled Composites בניהולו של המהנדס ומתכנן המטוסים ברט רוטאן זכתה לבסוף בפרס. כלי הטיס המנצח היה חללית SpaceShipOne, ששוגרה מהאוויר ממטוס השיגור White Knight One. בשיגור הראשון, ב-29 בספטמבר 2004, הגיעה SpaceShipOne לגובה של 102.9 ק"מ מפני הקרקע, ובשיגור השני, ב-4 באוקטובר 2004, היא הגיעה לגובה של 112 ק"מ מפני הקרקע.

את הפרס הציעה קרן "אקס פרייז" במאי 1996 והוא נקרא בתחילה "פרס האקס" (X prize). שמו שונה לפרס "אנסארי אקס" ב-2004, לאחר שמשפחת אנסארי תרמה לו מיליוני דולרים. מטרת הפרס הייתה לעודד את השתתפות המגזר הפרטי בתעשיית החלל, באמצעות הדגמת האפשרות הטכנית והכלכלית של טיסות לחלל במגזר הפרטי (כלומר של אזרחים ותאגידים ולא רק ממשלות). יוזמי הפרס קיוו שהתחרות "תפתח את הדלת" לעידן של טיסות מסחריות אל החלל ושל תיירות חלל. הם רצו גם לעודד חדשנות בתחום ולהוזיל את עלויות השיגורים למסלולים מסביב לכדור הארץ. קרן אקס פרייז ממשיכה לפעול כיום, ועורכת תחרויות אחרות שגם בהן מוצבים אתגרים טכנולוגיים שיזכו את הזוכה בפרס כספי.

"עמוס" הוא שמה של סדרת לווייני תקשורת שפותחו על ידי התעשייה האווירית לישראל ומופעלים על ידי חברת "חלל תקשורת". הלוויינים מעבירים שידורי טלוויזיה, אינטרנט, טלפוניה ותקשורת אזרחית נוספת. הלוויין הראשון בסדרה, עמוס 1, שוגר ב-1996 והאחרון בינתיים, עמוס 4, שוגר באוגוסט 2013. עמוס 1 שוגר מנמל החלל האירופי קורו בגיאנה הצרפתית, הנמצא ליד קו המשווה בדרום אמריקה.

בנובמבר 2015, השם עמוס עלה לכותרות כאשר חלל תקשורת יצאה בהודעה דרמטית כי אבד הקשר עם עמוס 5. בכך, אגב, עמוס 5 הוא יוצא דופן ביותר ממובן אחד, שכן הוא גם היחיד שתעשייה אווירית לא בנתה, אלא חברת ISS הרוסית. 

הלוויין עמוס 6, היה צפוי להיות משוגר בתחילת ספטמבר 2016, אולם בעקבות תקלה במשגר הלוויינים פאלקון 9 של חברת SpaceX המשגר התפוצץ והלוויין נהרס כליל. 

תהליך בניית עמוס 6:

ספוטניק 1 היה הלוויין המלאכותי הראשון ששוגר לחלל. משקלו של הלוויין היה 83.6 ק"ג, כמשקל ממוצע של אדם בוגר. הוא היה עשוי מאלומיניום וצורתו כדורית, בתוספת ארבע אנטנות בצורת מוטות. הלוויין שוגר ב-1957 על ידי ברית המועצות ושהה בחלל במשך שלושה חודשים, בגובה כ-250 ק"מ מפני הקרקע. הוא השלים הקפה של כדור הארץ כל 96.2 דקות. סך הכול השלים הלוויין 1440 הקפות, עד שבינואר 1958 נכנס לאטמוספירה ונשרף מהחום שנבע מהחיכוך עם האוויר. במשך השבועיים הראשונים לשהייתו בחלל שידר הלוויין אותות לקרקע על ידי שני משדרי רדיו, עד שהסוללות שלו התרוקנו. ניתוח האותות שהגיעו מהמשדרים שימש לאיסוף מידע על האטמוספירה העליונה, לרבות צפיפות האלקטרונים החופשיים ביונוספרה, שהיא השכבה העליונה ביותר באטמוספירה.

ספוטניק 2 והכלבה לייקה: המסע של היונק הראשון בחלל

מיזם ספוטניק החל ב-1954, כאשר המהנדס הרוסי סרגיי קורוליוב נפגש עם השר לתעשיות ביטחוניות, דימיטרי אוסטינוב, והציע לפתח לוויין מלאכותי שיקיף את כדור הארץ. התכנון הראשוני היה שאפתני: תוכנן שמשקל הלוויין יהיה בין 1,000 ק"ג (טון) ל-1,400 ק"ג, ושהוא יישא מכשירים מדעיים במשקל של יותר מ-200 ק"ג. לבסוף הוחלט להשעות את הפרויקט המקורי כדי להאיץ את תהליך הפיתוח של הלוויין, מחשש שארצות הברית תצליח לשגר לחלל לוויין לפני ברית המועצות. במקום זאת החליט קורוליוב ליצור לוויין קל משקל ופשוט להרכבה, ולוותר על הציוד המדעי לטובת משדר רדיו פשוט.

שמו הרשמי של הלוויין היה ספוטניק 1, ואחריו שוגרו ארבעה לוויינים נוספים מסדרה זו, בהם ספוטניק 2 שנשא את הכלבה לייקה, היונק הראשון בחלל; ספוטניק 3 שנשא את כל הציוד המדעי שתוכנן בתחילה עבור ספוטניק 1, כולל מכשירים למחקר גיאו-פיזי; וספוטניק 5, שנשא כמה סוגים של בעלי חיים, שהיו היצורים החיים הראשונים שחזרו בשלום לקרקע מטיסה בחלל. כל הלוויינים בתכנית ספוטניק שוגרו על ידי משגרים מסוג R-7 סמיורקה.

קבלו 10 עובדות שלא ידעתם על הלוויין ספוטניק 1

ב-1962 הודיעה נאס"א על תכניותיה לבניית טיל שיוכל להביא אדם אל הירח. בתחילת 1963 אושר תכנון הטיל וניתן לו השם סטורן 5. סטורן 5 היה למעשה משגר לוויינים, ששימש את ארה"ב מ-1967 עד 1972. סטורן 5 שיגר לחלל 13 טיסות – כולן בהצלחה. למעשה, הוא אחראי לכמה מטיסות החלל המפורסמות ביותר! בין היתר, סטורן 5 שיגר לחלל את כל משימות תכנית אפולו, ובהן אפולו 11 ב-1969, שבמסגרתה נחת לראשונה אדם על הירח. ב-1973 יצאה לדרך משימת סקיילאב – תחנת החלל הראשונה של ארה"ב – על ידי משגר מסוג סטורן INT-21, שהתבסס על סטורן 5. עד היום סטורן 5 הוא הטיל הגבוה והכבד ביותר מכל הטילים שיוצרו אי פעם, וגם בעל ההספק הגדול ביותר. גובהו כגובה בניין בן 33 קומות. בשלב הראשון של הטיסה, שרף המשגר 15 אלף ליטרים של דלק ומחמצן מדי שנייה!

הטיל היה בנוי משלושה חלקים שהורכבו זה על גבי זה והופעלו בשלבים, להאצה הדרגתית של החללית. החלק התחתון כלל 4 מנועי F-1, שהונעו באמצעות קרוסין נוזלי וחמצן נוזלי, והפיקו דחף השקול לכ-6,500 טונות. המנועים פעלו במשך 2.5 דקות מהתחלת השיגור, והאיצו את החללית למהירות של כ-2.68 ק"מ לשנייה (9,648 קמ"ש). השלב השני כלל חמישה מנועי J-2 שהונעו במימן נוזלי וחמצן נוזלי. הם פעלו במשך כ-6 דקות – מרגע ניתוקו של החלק הראשון – והביאו את החללית למהירות של כ-6.84 ק"מ לשנייה (24,624 קמ"ש), ולגובה של כ-185 ק"מ. השלב השלישי כלל מנוע אחד מסוג J-2. את המנוע הזה, בניגוד למנועים בשלב השני, אפשר היה לכבות ולהדליק שוב. המנוע פעל במשך כ-2.5 דקות, לאחר שמנועי השלב השני כבו. הוא כבה כאשר החללית נכנסה למסלול היקפי סביב כדור הארץ. כאשר נמצאת החללית במסלול סביב כדור הארץ, היא בעצם לכודה עדיין בכוח המשיכה שלו. על מנת להצליח להימלט מכוח זה ולצאת אל עבר הירח, היא זקוקה לכוח דחף נוסף שיאיץ אותה למהירות מספקת. לכן, לאחר שהייה של כשתי הקפות סביב כדור הארץ, מה שנקרא "מסלול המתנה", ולאחר שנבדק ואושר כי החללית כשירה לטיסה אל הירח, הופעל שוב המנוע והכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח.