אסטרונומיה במקרא: מה ידעו אבותינו על מאורות השמיים

היכן כוכב כסיל, מהי קבוצת הכוכבים עש, ומדוע אומרים "צאת החמה" דווקא כשמתכוונים לזריחה, כשהשמש נכנסת לרקיע? היהודים הקדמונים ידעו לא מעט אך את חלק מהמידע השתדלו להצניע כדי לא לעודד עבודה זרה
שתף: 
  • joshua (1).jpg

    יהושע מצווה על השמש, במכחולו של הצייר ג'ון מרטין, בן התקופה הרומנטית.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי-אוֹר". כך נפתח בתורה מעשה הבריאה. ביום הראשון נברא האור, ואילו הכוכבים נבראים רק ביום הרביעי: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית א, טז). אבל אם השמש ושאר הכוכבים נבראו ביום הרביעי, מניין בקע האור ביום הראשון? מה אנחנו יכולים ללמוד מההיפוך הזה על תפיסת השמיים במקרא? ובכלל, מה ידעו היהודים הקדמונים על היקום ועל מקומנו בו – ומה הם ידעו וביקשו להסתיר?

בסיפור הבריאה, למאורות השמיים יש תפקיד: לסייע בזיהוי החגים, כפי שנאמר בתהילים קד, יט: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". אלא שכדי לחשב מועדים לפי מאורות השמיים בכלל, ובפרט לפי מופעי הירח, היו על אבותינו הקדמונים מן הסתם היו צריכים להשתמש בחישובים אסטרונומיים מורכבים.

"המקרא מסתיר את הידע האסטרונומי של בני המקום והתקופה", מסביר פרופ' אמריטוס יאיר זקוביץ מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית. "ידוע במסורת, שבתקופת המקרא היה עיבור של השנה. שאם לא כן, כל כמה שנים היינו חוגגים את חג האביב בחורף, כמו שאצל המוסלמים חודש הרמדאן מסתובב לו בכל לוח השנה. אבל המקרא לא אומר לנו מילה על עיבור: איך מעבּרים, איך מחשבים. רק אצל חז"ל אנחנו נחשפים לידע הזה – ידע שהיה קיים גם בימי המקרא, והוסתר בכוונה תחילה". 

הסיבה להסתרה הזאת היא המלחמה של התנ"ך בעבודת הכוכבים והמזלות. "התנ"ך מנוסח כמניפסט המהפכה, מהפכת האמונה באל אחד", אומר פרופ' זקוביץ. "בצפניה א, ה נכתב: 'וְאֶת-הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל-הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם'. זה היה הנוהג. עולים לגג ומשתחווים לכוכבים. המקרא מנסה לעקור את האלילות מלב הקוראים. היום חיים הרבה חרדים בבית שמש, אבל מהי בית שמש? 'בית שמש' זה ביתו של אל השמש, עיר שהיה בה מקדש לאל השמש. ויריחו מהי? עיר הירח כמובן. ברור לגמרי שלא רק העמים סביבנו, אלא רבים מקרב עם ישראל בתקופה העתיקה עוד היו עובדי כוכבים ומזלות" כמפורש בנביאים וכתובים.

 

שמשון: גיבור השמש מבית שמש

 

אף על פי שעבודת כוכבים ומזלות התקיימה מאז ומעולם, בסוף ימי בית ראשון קרה דבר מה שהפך את המלחמה הזאת למלחמת חורמה, מבחינת נביאי ושופטי ישראל.

 

"במאה השביעית לפנה"ס עבר כל העולם העתיק תהליך של אסטרליזציה", מסביר פרופ' יונתן בן דב מהחוג למקרא באוניברסיטת חיפה. "זיהוי הכוכבים עם האלים היה המגמה הדתית השלטת באימפריה האשורית, ששלטה גם בארץ. מלכי אשור החזיקו מנגנון גדול של אסטרונומים-אסטרולוגים, שפיתחו מודלים מדויקים ומתוחכמים ביותר לחיזוי תנועת גרמי השמיים. הם ניהלו את כל ממלכתם לפי תנועת הכוכבים, והדברים חדרו גם הנה. בממצא החומרי, למשל, אנחנו מוצאים בירושלים חותמות מתקופת המקרא  עם סמלים של גרמי שמיים בסגנון אשורי. אנחנו מוצאים שם את השמש, את הירח, את נוגה ואת הפליאדות. האסטרולוגיה הייתה חזית המדע בעולם העתיק".

 

לדברי פרופ' בן דב, התגובה המקראית לאסטרולוגיה לא הייתה אחידה. "הנביא ישעיהו השני, שחי בבבל, מלגלג עליהם, וכמוהו גם ירמיהו: 'הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים, וְאִם-הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים' (ירמיה יד, כב). או במילים אחרות, אלה שטויות. עבודת כוכבים לא מורידה את הגשם, אנחנו לא מאמינים בזה. מצד שני יש מקומות בתנ"ך שמהם משתמע שזה כלל לא שטויות- עבודת הכוכבים היא בעלת ערך, אבל לשאר העמים. הם עובדים את 'צבא השמיים'. אנחנו לא צריכים לעבוד את הכוכבים כי לנו יש קשר ישיר עם המנהל". 

 

כך או כך, אין פשע מושלם, ולדברי פרופ' זקוביץ אפשר בהחלט למצוא רמזים לעבודת כוכבים במקורות. צריך רק לדעת לחפש בין המחיקות.

 

 דוגמה אחת לרמז כזה נמצאת בפסוק המפורסם "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (יהושע יד, יב). "לסופר המקראי לא נוח שיהושע מצווה על השמש", אומר פרופ' זקוביץ, "לכן בא הפסוק ומדגיש 'וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא, לְפָנָיו וְאַחֲרָיו, לִשְׁמֹעַ יְהוָה בְּקוֹל אִישׁ'. כלומר, יהושע אינו פוקד על השמש, אלא הוא מבקש מה' צבאות לפקוד על השמש". 

 

"בסוף המלחמה, כשהמנצחים מחלקים את הנחלות, נאמר לנו שיהושע מבקש ומקבל את העיר תמנת סרח, ובה הוא גם מת ונקבר: 'וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח' (יהושע כד, ל). אלא שאותו פסוק מופיע שוב בשופטים ב, ט: 'וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-חֶרֶס'. מישהו שינה בכוונה את 'תמנת חרס' ל'תמנת סרח' בספר יהושע, אבל שכחו לשנות את השם בספר שופטים. ומהי חרס? מילה נרדפת לשמש. האם זה מקרה שמי שציווה על השמש לעמוד דום ביקש את עיר השמש לעצמו לנחלה? זה לא מקרה. יהושע היה גיבור שמש".

 

"אותו הדבר נכון גם לגבי שמשון הגיבור. איפה פועל שמשון? יש כאן כוונה ברורה לטשטש את העקבות ונכתב שהוא פועל בין צרעה לאשתאול. נו, ומהי העיר הגדולה השוכנת בסביבות צרעה ואשתאול? בית שמש. רק כדי שלא יאמרו ששמשון ויהושע הם גיבורים מיתולוגיים, ששואבים חלילה את כוחם המיתי מהשמש".

 

 

מרכבות השמש

מי שבכל זאת רוצה למצוא אסטרונומיה עברית קדומה, מוטב שיחפש בספר איוב. ספר זה, שבו האל מתרה באיוב שלא לחקור את הסיבות לגורלו המר – "הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה, וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח, כח) – הוא למעשה הספר האסטרונומי ביותר בתנ"ך; בחסות האזהרה הזו לאיוב, בהפוך על הפוך, הספר מגלה לנו טפח מתפיסת השמיים של אבותינו.

 

"באיוב אנחנו מוצאים כמה שמות של כוכבים וקבוצות כוכבים, כמו עָש, כְּסיל וכימה", אומר פרופ' זקוביץ. "עש הוא ככל הנראה קבוצת הכוכבים הדובה הגדולה. כימה היא הפליאדות, וכסיל, שמופיע לצד כימה גם בספר עמוס, ומוזכר בספר ישעיה, הוא אוריון. כִּיּוּן, שנזכר בספר עמוס, הוא כנראה שבתאי, ובנוסח המסורה לירמיה הפכו את 'מלכת השמיים' ל'מלאכת השמיים', אבל הכוונה, כך מקובל במחקר, היא לנוגה. מעניין במיוחד הוא הפסוק 'עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן' (איוב ט, ט). מהם חדרי תימן? שמי הדרום, כלומר הכוכבים שבהמיספרה הדרומית של כדור הארץ. הפסוק הזה מלמד אותנו שהעברים אולי ידעו שכדור הארץ עגול, וששמי הלילה בהמיספרה הדרומית שונים משמי הלילה שאנו רואים מארץ ישראל".

 

גם אם אבותינו ידעו שכדור הארץ עגול, הם כמובן סברו שהוא במרכז – כמו כל בני תקופתם (למעט כמה יוונים עקשנים). כך למשל, כשהמלך יאשיהו עורך את הרפורמה הדתית הגדולה שלו ומוציא מבית המקדש את כלי הפולחן לצבא השמיים, נאמר: "וַיַּשְׁבֵּת אֶת-הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית-יְהוָה... וְאֶת-מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב, כג, יא).

 

"איך השמש נוסעת במסילתה ממקום למקום? עובדי השמש סברו שסוסים שמימיים מסיעים אותה", מסביר פרופ' זקוביץ. "ובבית המקדש, עד לימי יאשיהו, היה צֶלם סוסים שתיאר את מרכבת השמש. לצערנו המקרא לא מפרט את ידיעות העברים הקדומים על תנועתה. רק בספרים החיצוניים, ובספרות המאוחרת יותר, אנחנו נחשפים לאסטרונומיה העברית".

 

 

מהיכן יוצאת השמש ב"צאת החמה"?

"בספרים החיצוניים יש עיסוק אסטרונומי אינטנסיבי", אומר פרופ' בן דב, המתמחה בספרות החיצונית, כלומר בספרים מתקופת בית שני שלא נכללו בתנ"ך. "זה לא מדע טילים, אבל אפשר למצוא שם מודלים מורכבים מאוד. אנשים התבוננו בשמיים, בנו מודלים מתמטיים לפי תנועת גרמי השמיים והטמיעו את התנועה לעולמם הדתי".

 

ספר חנוך, שנכתב בארמית במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, מורכב מכמה ספרים שקובצו יחד – ואחד מהם הוא ספר אסטרונומיה. לדברי פרופ' בן דב, האסטרונומיה בחנוך היא אסטרונומיה בבלית כללית, שהייתה ידועה בכל העולם העתיק, מיוון ועד הודו.

 

עיקר הספר עוסק בנראות השמש והירח ובתנועתם. מאחר שהקדמונים לא הכירו את מישור המילקה, אותו מישור שעליו סובבים כל כוכבי הלכת במערכת השמש, פיתח מחבר הספר מודלים מתמטיים מורכבים לחיזוי מיקום הזריחה והשקיעה על האופק בכל יום מימות השנה. למעשה מדובר על חלוקת האופק לשישה חלקים, כך שנוצרים שנים-עשר שערים – שישה לזריחה ושישה לשקיעה.

 

"בלשון המקרא השמש 'יוצאת ובאה' בשערים – זורחת ושוקעת בהתאמה", מסביר פרופ' בן דב, "כלומר, השמש נמצאת ב'בית' כלשהו; היא יוצאת ממנו בבוקר וחוזרת אליו בערב. זו הסיבה שעד היום אנחנו אומרים 'צאת החמה' כדי לציין את הזריחה. המילה 'מערב' מקורה בשורש שֵׁמִי קדום שפירושו להיכנס. הביטויים העתיקים האלה משמרים תפיסה קוסמולוגית-מיתולוגית קדומה, שהיא אולי הפוכה לאינטואיציה שלנו, שלפיה השמש יוצאת מהרקיע בשקיעתה במערב ונכנסת אליו עם זריחתה במזרח".

 

"מצד שני", מוסיף פרופ' בן דב, "נראה שהמחברים של ספר חנוך, כמו המחברים של ספר איוב, כן הניחו שבלילה השמש פשוט נמצאת בצד השני של כדור הארץ, וגם הם המשיכו להשתמש בשפה הקדומה – בדומה למה שאנחנו עושים היום".

אולי תאהבו גם

{{new.img.alt}}
{{new.start}}
{{new.body}}