הכוכב האדום מחכה לנו- ועכשיו עם מים זורמים

בסרטים זה נראה פשוט, אבל מה זה באמת אומר להגיע למאדים ומה המשמעות לכך שנמצאו שם מים זורמים? לרגל אירועי שבוע החלל העולמי, אנו מזמינים אתכם להציץ קרוב אל שכן רחוק
שתף: 
  • צילום זרמי מים (הפסים הכהים) על רכס במאדים | NASA/JPL/University of Arizona
  • איור עבור מחקר נאס"א מ- 1963 על נחיתה עתידית במאדים | NASA

אמש הודיעה נאס"א כי התגלו הוכחות למים זורמים על אדמת מאדים וההתרגשות היא רבה מאוד. סיבה אחת להתרגשות, היא כמובן הסיכוי שעוד נגלה בעתיד עדויות לקיום חיים - כמאמר המוטו: היכן שיש מים, יש חיים. אך סיבה נוספת היא המשמעות שיש למים זורמים על משימות מאוישות למאדים בעתיד. זאת כיוון שמים, חוץ מהיותם מצרך שתיה הכרחי לחיים, הם גם מקור לחקלאות, הפקת חמצן לנשימה ואפילו יצירת דלק רקטי. מובן שצריך יהיה עוד לחקור את רכיבי המים וכמו כן, בשנת 2020 נאס"א מתכוונת לשגר רכב חלל שיהיה מצויד ברדאר ואולי גם ימצא אקוויפר מתחת לקרקע. אז מתי נזכה כבר לראות בני אדם מסתובבים על אדמת מאדים, ממלאים את כפות ידיהם (עטויי כפפות מגן, כמובן) במים זורמים? 

 
השנה מלאו 50 שנה לשיגור המוצלח הראשון של חללית למאדים ו- 40 שנה לשיגור המשימה הראשונה שנחתה על פני השטח בהצלחה. אם נוסיף על כך גם את קיוריוסיטי, שעשה כותרות יותר מכל כלי רכב רובוטי אחר ששנשלח למאדים, ובנוסף, נתבל גם בפרוייקט מאדים-1 (Mars One) המתוקשר עוד יותר, שבמסגרתו עשרות חלוצים התנדבו להשתתף בתוכנית ריאליטי על מאדים בלי כוונה או אפשרות לחזור לכדור הארץ, בהחלט נוצר הרושם כאילו אנחנו אוטוטו כובשים את מאדים. אפילו סוכנות החלל הישראלית, לרגל שבוע החלל העולמי, מזמינה אתכם בימים אלה להציע, מה לדעתכם צריך להיות המשפט הראשון שיאמר על מאדים. אבל הרושם הזה אינו מטשטש את העובדה שרוב המשימות ששוגרו אל הכוכב האדום הסתיימו בכישלון, בין אם בהתפוצצות המשגרים בעת השיגור, אי הגעה למסלול סביב כדור הארץ, היתקעות במסלול סביב כדור הארץ או סתם איבוד קשר בדרך. למעשה, תשע מתוך עשר החלליות הראשונות שהמריאו למאדים נכשלו ובסך הכל, 23 מתוך 43 השיגורים למאדים נכשלו.
 
לא קל להגיע למאדים, קל וחומר, כאשר מדברים על טיסה מאויישת, שלא לדבר על הקמת מושבה, שבה יחיו ויעבדו בני אדם שיבואו לחקור את מאדים. נשיא ארה"ב ברק אובמה הבטיח שעד אמצע שנות השלושים של המאה ה-21 ישוגרו אסטרונאוטים למסע סביב מאדים וישובו בבטחה. אך כידוע, קשה לסמוך על הבטחה של נשיא אמריקני לתקופה שמעבר לקדנציה שלו. כל נשיא אמריקני לוקח בחשבון את האילוצים שלו ומבטח תוכניות שקודמו העלה על סדר היום. 
 
אז נותרנו עם התעשייה הפרטית. יזמים רבים מאמינים שעיקר הפעילות בחלל יועבר בעתיד הקרוב לידיים פרטיות. אחד מהם הוא אילון מאסק, נשיא SPACEX. "אם הממשלה היתה באמת מעוניינת היא היתה מממנת את הטיסה ומבצעת אותה בעצמה", אמר מאסק, "יזמים המסתמכים על תורמים יתקשו לגייס את עשרות מיליארדי הדולרים הנחוצים לפרויקט שיארך שלושים שנה ויותר ואין ערובה להצלחתו". לדבריו, שיגורי המטען ש-SPACEX מבצעת בחוזה עם נאס"א והשיגורים המאוישים המתוכננים לתחנת החל הבינלאומית נועדו בין היתר כדי לבחון טכנולוגית שיגור שישמשו מבצע עתידי למאדים. "אם מדינות וחברות ישלמו לך כדי להעלות לוויינים ואף אסטרונאוטים לחלל, תפסנו שני ציפורים במכה אחת". 
 
אבל מה זה באמת אומר לטוס ולהגיע למאדים? בסרטים זה נראה פשוט: עולים על חללית ואחרי כמה קאטים השחקנים כבר שם, במדבריות האדומים, תחת שמיים שמזכירים פחות או יותר את סופת האבק שנחתה עלינו לאחרונה. אבל מנקודת מבט קצת יותר מדעית וריאלית, הכל נראה אחרת. 
 
 
ליהנות מנוף מאדים | מתוך הסרט להציל את מארק וואטני (The Martian)
 

שדוני אבק והפתעות נוספות

 
את גיבורי הסרטים החיים על כוכבי לכת זרים אנחנו תמיד רואים במתקני מגורים כלשהם. הם יושבים להם לשולחן, אוכלים ארוחה עם סכו"ם, נושמים חמצן שמייצרים מכשירים מיוחדים, ואף תסריטאי אף פעם לא חושב להסביר לנו: מי בדיוק מביא לשם את כל הציוד הזה, חומרי הבנייה והאמצעים לגידול מזון וכו'.
 
משקל המטען הינו בעיה גדולה שמלווה אותנו מתחילת עידן השיגורים לחלל. כל קילוגרם שנוסף, מצריך עוד דלק, שכמובן מוסיף משקל וכן הלאה. לא בכדי הטיל שהביא את שלושת האסטרונאוטים לירח היה בגובה 111 מטר (בערך כמו מגדל בן 36 קומות). מאדים, כדאי להזכיר, נמצא במרחק של פי 150 מהמרחק לירח. אחד הפתרונות שרוב המתכננים מציעים, הוא לשגר מספר טיסות לא מאויישות מקדימות. משימות אלה יביאו למאדים את הציוד הדרוש, יחד עם מתקנים לייצור חמצן מגז דו תחמוצת הפחמן הממלא את אטמוספירת מאדים, ואפילו חללית קטנה יותר שאמורה להחזיר את האסטרונאוטים הביתה.
 
לגילוי המים הזורמים על פני השטח, במובן הזה, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת. טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל, מסביר כי "את המים ניתן יהיה לפרק לחמצן ומימן. החמצן ישמש בין השאר לנשימה, ואילו המימן, לאחר שיידחס, יוכל לשמש כדלק טילים. באופן זה, ניתן יהיה לתדלק חללית שתשיב את צוות האסטרונאוטים אל כדור הארץ בהתבסס על משאבים מקומיים, מה שיוביל להקלה לוגיסטית במשימה למאדים". ניתן לציין כי ישנו אמנם מאגר שופע של קרח מים באיזורים הגבוהים של מאדים,אולם ההגעה אליהם והפקת הדלק מהם מאתגרת הרבה יותר. 
 
סכנת קרינה בדרך למאדים ועל פני השטח, היא בעיה נוספת. קרינה מייננת הנובעת בעיקר מהתפרצויות שמש היא מסוכנת מאוד ולכן גם בדרך למאדים וגם על פני השטח (למאדים אין שדה מגנטי חזק כמו לכדור הארץ ההודף את מרבית הקרינה), האסטרונאוטים יהיו בבעיה גדולה ללא מיגון. אפשר כמובן לתכנן חלליות כבדות מביוחד אך זה ייקר את הטיסה עוד יותר. אחת ההצעות היא למלא את דפנות תאי המגורים במים, שממילא נדרשים כמאגר לשתיה, בין השאר.
 
אם האסטרונאוטים ישרדו את חודשי המסע הארוכים, הם עדיין יצטרכו לנחות בבטחה. כפי שראינו בשני הניסויים הכושלים שערכה נאס"א במצנח גדול מגובה רב, שנועד לדמות הנחתת חללית מאוישת גדולה, זה לא פשוט. כששולחים בני אדם לאתר נחיתה בלתי ידוע ולתנאי סביבה קשים, מספיק שמשהו אחד ישתבש כדי שהמשלחת כולה תאבד. למעשה, מספיקה טעות אחת בניווט והחללית תישרף באטמוספירה או תתרסק על הקרקע. ומלבד תקלות טכניות במגן החום, במנועי ההאטה או במצנח, עלולים האסטרונאוטים לנחות בלב סערה המכונה "שדוני אבק". זוכרים את סערת האבק שהיתה לאחרונה? ובכן, דמיינו משהו כזה רק הרבה (הרבה!) יותר סמיך ומתמשך. 
 
גם אם האסטרונאוטים ינחתו בבטחה והקימו מחנה, אפשר לומר שהאתגר הקשה ביותר עוד לפניהם. עליהם להקים מחנה ולכלכל את עצמם במזון, ולשם כך יידרשו עוד פריצות דרך בחקלאות הידרופונית, תוך חיסכון במים. המים הזורמים שעל גילויים הכריזה נאס"א אמש הם כאמור התרגשות גדולה, אך צריך לזכור כי בינתיים מדובר במעט מים הנגלים בתקופות החמות של מאדים, כשהטמפרטורות מגיעות למינוס 23 מעלות, ונעלמים בתקופות הקרות. 
 
בנוסף לכל, הכבידה על מאדים היא שליש מזו שעל כדור הארץ ולכך, כידוע, יש השפעות שונות על גוף האדם, בין השאר בזרימת הדם והידלדלות העצמות. במרץ 2015, שוגרו לתחנת החלל הבינלאומית שני אסטרונאוטים, סקוט קלי האמריקני והקוסמונאוט הרוסי מיכאיל קוריננקו, לתקופה של שנה שלמה. זאת כדי לבחון את השפעת שהות ארוכה בתנאי מיקרו כבידה על בריאותם וכיצד ניתן למזער את הנזקים. כך או כך, משימה מאויישת למאדים ככל הנראה תהיה אחד האתגרים הגדולים ביותר שידעה האנושות. אך היא אינה בלתי אפשרית. 
 
הדמיית מפעל לייצור אטמוספירה | איור: D Mitriy; וויקימדיה
 

ביתה השני של האנושות

 
כיוון שלמאדים ולכדור הארץ מסלולים משלהם סביב השמש, אי אפשר יהיה לצאת למסע בכל זמן נתון. צריך להמתין לחלון הזדמנות, ולתזמן את ששת חודשי מסע למאדים עם התיישרותו מול כדור הארץ. זה קצת כמו שרכז במשחק פוטבול זורק את הכדור לנקודה שאליה הוא צופה שיגיע השחקן שרץ לתפוס (רק שכאן מדובר בסביבות שישים מיליון קילומטר). חלון ההזדמנות הזה, מופיע אחת לשנתיים לערך, מה שאומר שהאסטרונאוטים שיגיעו למאדים, יצטרכו להישאר בו זמן רב ולהסתגל לתנאים לא פשוטים. זו הסיבה שטענה שנשמעת שוב ושוב בשנים האחרונות, היא שצריך לקחת בחשבון את האפשרות כי מי שיגיע למאדים בסופו של דבר, יצטרך גם להישאר בו. לתמיד.
 
רעיון זה, המוכר תחת השם Mars to Stay, קיבל תהודה תקשורתית בעקבות המיזם המדובר, Mars One, שיזמה קבוצת משקיעים הולדנית המסתייעת במימון המונים. לאחר שעשרות אלפי בני אדם מרחבי העולם הגישו את מועמדותם, סוננו חמישים גברים וחמישים נשים להתמודדות טיסה בכיוון אחד. ביקורת רבה הוטחה בפרוייקט ובסיכויי ההישרדות של המשתתפים אבל רעיון Mars to Stay אינו כל כך מופרך כפי שהוא נשמע. אחד התומכים הנלהבים בו, הוא לא אחר מאשר באז אולדרין, האדם השני שצעד על הירח אחרי ניל ארמסטרונג, ב- 1969 (וגם יבקר בישראל בקרוב, לרגל כנס האסטרונאוטיקה הבינלאומי). אולדרין מאמין כי שיחזור הטיסות לירח, כפי שנאס"א מתכננת, או טיסה הלוך חזור למאדים, הם בזבוז משווע של זמן וכסף. במקום להתייחס לאסטרונאוטים שיגיעו למאדים כחוקרים ארעיים, הוא טען בראיון מתוקשר ב- 2009 ל- Popular Mechanics, עלינו להתייחס אליהם כמתיישבים חלוצים; זו הדרך היחידה לפתח במאדים מוצב שיהפוך עם הזמן למושבה. 
 
אולדרין עצמו הצטרף לפני מספר שבועות לפרוייקט של המכון הטכנולוגי של פלורידה, שיפתח תוכנית ליישב את מאדים תוך פחות מ- 25 שנים. בכוונת המיזם לבנות צי של 27 חלליות שישלחו את האנשים שיישבו את מאדים, תוך שימוש בירחיו הזעירים של מאדים כתחנות עצירה שיוזילו את הנחיתה.
 
בסוף אוגוסט השנה, נכנסו גם להסגר מרצון שישה אנשי צוות אמריקאים, צרפתים וגרמנים, למבנה מבודד על מדרון הר בהוואי למשך שנה במטרה לדמות את החיים על מאדים, ובין היתר לבחון היבטים חברתיים וכן כיצד ניתן למצות את המשאבים בחלל קטן כדי לגדל מזון ולמחזר מים. למעשה, זו המשלחת הרביעית, והארוכה ביותר בסדרה. עד כה סימולציות אלה עלו לנאס"א כ- 1.2 מיליון דולר והיא קיבלה תקציב של מיליון דולר לעוד שלוש סימולציות כאלה בשנים הקרובות. 
 
תחנת מחקר אחרת, FMARS, שהוקמה על ידי אגודת מאדים בו חברים כ- 4,000 מדענים, גם היא מעין סימולציה של שהייה על הכוכב האדום. על האי הלא מיושב דבון בקרבת הקוטב הצפוני, מיושבת מדי קיץ מאז שנת 2000 במדענים מתנדבים מכחמישים מדינות. בתנאי קור ויובש הדומים לאלה שבמאדים, המשלחות מדמות את החיים במושבה אנושית על מאדים, לרבות יציאה לשטח עם חליפות חלל (למעט אדם אחד שתפקידו להתריע מפני דובים).  בסתיו 2016 צפויה גם אגודת מאדים להציב בתחנה משלחת שתשהה שם שנה שלמה – לרבות בלילה הנצחי של החורף הארקטי.
 
ומה התוכניות לעתיד הרחוק יותר? ובכן, אנשי FMARS מדמים את מאדים במצבו היום והדרישות שנובעות מכך (צפיפות, צמצום בצריכת מזון ומים, זהירות ביציאה החוצה) אבל החזון ארוך הטווח של האגודה הוא לקדם את רעיון הארצת מאדים – כלומר הפיכתו לביתה השני של האנושות, כולל הפיכת האטמוספירה לדומה ככל האפשר לזו של כדור הארץ כדי שבני אדם יוכלו לחיות בו כמעט כמו על כדור הארץ. הדגל שלהם, בצבעים אדום ירוק כחול, מסמנים את המעבר של מאדים מצבע החלודה שיש לו היום, לירוק של העצים והכחול של האוקיינוסים והשמים שבכדור הארץ.
 
 

אולי תאהבו גם

{{new.img.alt}}
{{new.start}}
{{new.body}}