העין האמנותית של האסטרונאוט דון פטיט

שתף: 
תמיד מפתיע אותנו מחדש כאשר אנחנו נתקלים בסדרת צילומים מעוררי השראה של אסטרונאוטים על גבי תחנת החלל הבינלאומית. לכאורה זה כלל לא אמור להפתיע, לאור העובדה שמושאי הצילום הם מלכתחילה כה מרהיבים ובלתי רגילים ונדמה שכל מה שדרוש זה לקחת כמה שיעורי צילום, לכוון את המצלמה וללחוץ על הכפתור. אבל כשמגיעים צילומים כמו אלה של האסטרונאוט ד"ר דון פטיט שיש בהם נשמה יתרה, אנחנו לא יכולים שלא להתפעל ולהתרגש. 
 
אז לרגל ספר הצילומים שפטיט מוציא לאור, Spaceborne, בחרנו כמה תמונות מתוך מאות אלפי התצלומים (בלי הגזמה) שפטיט צילם במשך 370 הימים שבילה בתחנת החלל הבינלאומית בשנים 2000 - 2012. 
 
קרדיט לכל התמונות: Don Pettit/Nasa
 
 
 
אסטרונאוטים רבים טוענים כי הקופולה היא המקום החביב עליהם. כמו מתוך צריך של טנק אטוּם הם נושאים מבט לכיוון שאינו מטה ואינו מעלה (אין למושגים אלה משמעות בחלל), אך בכל זאת זהו כיוון משמעותי כל כך. בצילום הזה פטיט עצמו מצולם, כמו מתוך פני השטח של כוכב לכת פרטי משלו והאור מכדור הארץ נוגע בפניו. 
 
 
 
 
 
בצילום אינפרה-אדום הצליח פטיט ללכוד את הדלתא של נהר הגאנגס באור אחר, מרענן. בלי קונטקסט היינו עלולים לטעות ולחשוב על תרבית או צילום מיקרוסקופי פנימי של אורגניזם כלשהו. יש משהו פועם וחי בצילום הזה וקשה לנו להוריד ממנו את העיניים. 
 
 
 
 
 
ה"קופולה" על סיפון תחנת החלל הבינלאומית, היא המרפסת הכי שווה ביקום. היא צוהר לעולם שהוא בית, אבל זהו בית שנדמה כה זר ממרחק של 400 ק"מ בחלל. צילומים רבים משחקים עם ההזרה הזו, ומראים לנו עד כמה העולם שחשבנו שהוא מוכר הוא בעצם זר כל כך. למעשה זה כבר נהיה ז'אנר בפני עצמו. אבל בצילום הזה דון פטיט עושה הזרה למבט עצמו שנשלח אל העולם.
 
קשה להסביר מה טורד מנוחה בצילום הזה. זה לא רק שהוא נעדר צבעים. פטיט משאיר מחוץ לפריים את כל מה שאינו חלונות הקופולה ובכך הוא מצליח להפוך אותה ל"עין"! (הצילום הוא סטילס אך כמעט אפשר לחוש בתנועה של העין כלפי מעלה, לעבר כדור הארץ שעוד רגע ימלא את מלוא ה"רשתית"). אבל זו עין משונה, זרה, ביונית. היא מחולקת באופן שמעורר אסוציאציה לעין של זבוב או חייזר. הצילום הזה כמו מנסה לשער אפשרות של התבוננות אחרת.
 
 
  
 
 
הזוהר הצפוני הוא אחד הנושאים החביבים ביותר על אסטרונאוטים המצלמים. הוא מוזר ויפה כשלעצמו כשהוא מעטר את כדור הארץ ולכן אין צורך במניפולציות נוספות; פשוט לכוון ולצלם. ואולם, בכך זה גם מסתכם תמיד: עוד "גראנד-טוּר" סביב כוכב הלכת היפה שלנו, תחת מעטה פסיכדלי-ירוק. 
 
לעומת רוב הצילומים הללו, פטיט משתמש כאן בזוהר הצפוני בתור תפאורה בלבד לתחנת החלל הבינלאומית. זוהי תפאורת רפאים כמעט מצמררת ובעדה, בקושי ניתן אפילו להבחין בכדור הארץ עצמו. למעשה, לולא היינו מזהים את התופעה בתור "הזוהר הצפוני" היה אפשר לחשוד שה- ISS ניצבת אל מול החלל העמוק, שמה פעמיה לעבר אופק לא נודע.
 
 
 
 
 
את הצילום אפשר לראות כעין המשך לצילום הקודם. בעוד הצילום הקודם כולו שהות אל מול הבלתי נודע, הצילום הזה הוא שעיטה מסחררת. החשיפה הארוכה הזו ממחישה קצת יותר את מהירותה האמתית של תחנת החלל הבינלאומית: 27,600 קמ"ש. 
 
 
 
 
 
הר געש פעיל ומעשן בפטגוניה, ארגנטינה. או במילים אחרות, חריר אחד זעיר על פני השטח השולח "דרישת שלום" מבטן האדמה. זהו צילום של פני כדור הארץ אבל גם של מה שיש בתוכו. כל כך קל לשכוח את הפנים הזה. לו כדור הארץ היה בגודל של תפוח, עוביו של החלק שחשוב ויקר לנו כל כך, בין האוקיינוסים לקצה האטמוספרה, היה כעובי קליפת התפוח בערך. העשן שמיתמר ונמתח לאורך פני השטח הוא תזכורת צנועה.
 
 
 
 
 
זהו אתגר לא פשוט להמחיש עד כמה תחנת החלל הבינלאומית היא באמת מבנה מרשים וגדול. הצילום הזה, אשר מתמקד בחלק מהפנלים הסולרים (שטחם המטצבר של כל הפנלים הוא 2,500 מ"ר) , הוא ניסיון די מוצלח לדעתנו. 
 
 
 
 
 
התקריב הזה של מאהאז'אנגה בצפון מרכז מדגסקר מראה את הסתעפות מי המפרץ אל תוך עיר הנמל. 
 
 
 
 
 
במהירות המסחררת שבה טסה תחנת החלל הבינלאומית (27,600 קמ"ש) היא מספיקה להקיף את כדור הארץ כל שעה וחצי. המשמעות היא שהאסטרונאוטים צופים ב- 16 זריחות ו- 16 שקיעות מדי 24 שעות. רוב האסטרונאוטים טוענים כי הם מתרגלים לכך די מהר אבל לפעמים דרוש צילום בחשיפה ארוכה כמו זה כדי להתנער מההרגל הזה ולשכוח אותו. 
 
 
 
 
27.2.2017