קידוש הלבנה: התגובות בישראל לאפולו 11 והנחיתה על הירח

הסערה ההלכתית, המדען הישראלי שהוזמן לנאס"א, והפרסומת של סונול לתחנת דלק על הירח: כיצד חוותה ישראל את משימת אפולו 11
שתף: 
  • herzel_moon_landscape (1).jpg

    הרצל על המרפסת, הפעם נושא עיניו ללבנה | איור: סוכנות החלל הישראלית

 

לפני 50 שנה, ב-20 ביולי 1969, יצא ניל ארמסטרונג מרכב הנחיתה הירחי, ירד בסולם והיה לאדם הראשון שכף רגלו דרכה על הירח. כמו בכל העולם, גם בישראל עקבו בחרדה ובהתרגשות אחר מסעם המופלא של שלושת טייסי אפולו 11: כתבים נשלחו למרכז החלל ביוסטון, דיווחים שוטפים בטלוויזיה וברדיו סיקרו את המאורע מכל זווית אפשרית ופרשנים ומלומדים התווכחו בשאלת משמעותה ההיסטורית, המדעית והרוחנית של הנחיתה. האסטרונאוטים של אפולו 11 זכו למעמד של גיבורי תרבות בתקשורת המקומית. מוספים שלמים הוקדשו לקורותיהם של ניל ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס. נשיא ישראל דאז, זלמן שז"ר, התכבד להיות אחד מ-73 מנהיגי המדינות שתרמו ברכה שנחקקה על דיסקית סיליקון שהושארה על פני הירח: “מנשיא ישראל בירושלים, רוב שלום עד בלי ירח" (ציטוט מספר תהילים, שפירושו תקווה לשלום שיחזיק מעמד כל עוד הירח קיים). בקיצור, השמחה וההמולה הרקיעו שחקים. אלא שאז התברר שאת רגע הנחיתה עצמה הישראלים לא יזכו לראות בזמן אמת. 

 

נחום ברנע כתב בתסכול בעיתון "דבר": "השעה היתה 10.18 לפי שעון ישראל, וכל העולם התרבותי חזה בעכביש אחד ובשני אנשים נוחתים על הירח. רק אנחנו חיכינו עוד 23 שעות של רדיו ועיתונים, כדי לראות את הצילומים ההיסטוריים בשעה שהעולם כבר חזה בנשר שעשה את דרכו אל קולומביה שלו, בדרך חזרה [...] נראה, ששכחנו לרגע שאנחנו מדינה קטנה במזרח רחוק, שקשריה עם לווייני התקשורת הם חזון לעתיד, שאפילו קול הטלפונים בה חלש יותר משידורי החלל. עד שננסה לראות מה שרואה שפחה על ההודסון, יהיו הם במאדים".

 
 
 

גאווה ישראלית במשימה לירח

בספרי ההיסטוריה על תוכנית אפולו לא סביר שתמצאו אזכור כלשהו ליתרונות שיש לנחיתה על הירח עבור מדינת ישראל, או לתרומה מדעית כלשהי של ישראל למשימת אפולו 11. אבל התקשורת הישראלית מצאה מזה וגם מזה. 

 

ראשית, נראה כי משימת אפולו 11 התקבלה בברכה בירושלים. שעות אחדות לפני שהאדם כבש את הירח, כבש כוח קומנדו ישראלי את האי גרין – מבצר מצרי בקצה תעלת סואץ. ההמולה התקשורתית סביב מבצע אפולו 11 הסיטה את תשומת הלב מהמבצע הנועז של צה"ל ואפשרה לממשלה לחמוק מביקורת בינלאומית על המשך הנוכחות הישראלית בסיני. נוסף על כך, בטווח הארוך, הניצחון האמריקני במרוץ החלל פגע במעמדה של מצרים הנאצריסטית, אויבתה המרה של ישראל ובעלת בריתה של ברית המועצות.

 

ב-18.7.69, עוד לפני הנחיתה עצמה, כתב הפרשן המדיני דוד קוליב בעיתון "הצופה" כך: "מסע הגבורה של ארמסטרונג, אלדרין וקולינס בא לעולם כמו רוח טובה ומשיבה נפש [...] בימי ההתפעלות הכללית מגודלה של הצלחת הצוותות הטכניים והמדעיים של מחוללי מבצע 'אפולו-11', כמו נשכחו לימים אחדים הדיונים הבלתי-פוסקים על כשלון מערכת ויאט-נאם ו'מלחמת העצבים' [כך נקראה מלחמת ההתשה אז, ע"כ] הממושכת והרצופה בְּשׂוֹרוֹת-סיוט של מלחמה קרובה במזרח התיכון והשופעת תביעות להגברת הלחץ המדיני על ישראל".

 

ובאשר לתרומה המדעית הישראלית, דמות אחת סוקרה בהרחבה – המדען הישראלי ד"ר עמנואל גיל-אב ממכון ויצמן. כבר ב-5.1.69 סיפר "מעריב" כי ד"ר גיל-אב פיתח שיטה לגילוי החומצות האמיניות ועמד על התהליכים שהן עוברות בחשיפה לאור. נאס"א התרשמה והזמינה את ד"ר גיל-אב לאוניברסיטת יוסטון, ושם ישתמש החוקר בשיטתו כדי לשלול את קיומו של חומר חי בדוגמיות הקרקע שיאספו האסטרונאוטים מהירח. תרומתו של גיל-אב עוררה גאווה ישראלית גדולה. 

 

מפגן מוגזם בהרבה של פטריוטיות ניכר בטורו המחורז של י. חרוזי, גם הוא ב"מעריב". י. חרוזי הגיע למסקנה שזרי הדפנה מגיעים לא לצוותי אפולו 11, אלא להתיישבות העברית בארץ ישראל, "לאנשי האדמה, אשר הפכו לגן פורח / שטחים שנראו עוד יותר גרוע מאשר פני הירח / לפועלי הבניין ולסוללי הכבישים / הפורצים מדי יום נתיבים חדשים / לפועלי התעשייה, המתכת והמכניקה העדינה / לפועלי המחצבים, לכורים באורון ובתמנע / [...] ואולי... אולי מגיעים גם זרים / להסתדרות הכללית של העובדים העברים / שהודות לכוחה ולמעמדה האיתן / נתנה גב אדיר לפועל הקטן / ממרומי הפיגומים ועד סככות הבדק / והיא לא נשאה עיניה לירח, אך נשאה עיניה לצדק".

 
 

המפרסמים, כמובן, מיהרו אף הם לקשור את מוצריהם לעידן החלל החדש. IBM התגאתה בכך שמחשביה שימשו את משגר הסטורן 5, יצרנית השעונים OMEGA השוויצה שכובשי הירח ענדו את שעוניה ("השעון היחיד שאושר על ידי NASA לטיסות מאוישות לחלל"), ואילו סונול הבטיחה למתדלקיה העתידיים תחנת דלק ב"ים השלווה".

 

"לאפולו 11 אין שום השלכה על הפילוג במפלגת העבודה"

אבל כמו כל מאורע בתולדות האדם, גם התגובות לנחיתה על הירח נעו בין אופטימיות קוסמית, פסימיות כרונית ואדישות מופגנת.

 

כך למשל, "דבר" ערך סקר קצר בקרב כמה אישי ציבור ישראלים בולטים, בשאלה איזה "כרטיס ביקור" הם היו משאירים על הירח. רוב הנשאלים, כמו אורי אבנרי, גבריאל צפרוני ומשה סנה, בחרו בתנ"ך. אולם מבקר הספרות פרופ' ברוך קורצווייל השיב: "לא הייתי מציע להשאיר שם דבר. כל המפעל הוא פרי שגעון. הביקור שם מיותר לגמרי ואורח בלתי-רצוי אינו משאיר כרטיס-ביקור".

 

כמו קורצווייל, גם המשורר אברהם שלונסקי סבר שהנחיתה על הירח לא תשנה דבר. בריאיון ל"דבר" התנבא המשורר: "עוד יסעו לירח מתחנת האוטובוסים של 'אגד', ודבר לא ישתנה. כמו שאני מדבר עכשו בטלפון עם ניו-יורק, ולפני מאתיים שנה היו חושבים, כי דבר כזה ישנה את סדרי העולם. זה לא כלום, לא משנה, תמיד אותם בני-אדם. מתאבדים ואוהבים".

 

והיו כאלה שממש התנגדו למבצע. ראש וראשון לשונאי אפולו היה יעקב רבי, חבר מערכת "על המשמר", שהצליף בפרויקט בשיטתיות. אחרי הנחיתה כתב רבי: "העולם, אמרו המאלתרים הנכבדים והפחותים, לא יהיה עוד מה שהיה עד ל-20 ביולי 1967 [...]. דברים בטלים. העולם אחרי ה-20 ביולי נהג כמנהגו ובסורו הרע. בהונדוראס ובסאלבאדור לא שבת הנשק. בתעלה נפלו בחורים טובים, ונאצר בוודאי חשב הלאה, בלי הפוגה של רגע, איך להילחם עד הישראלי האחרון או עד המצרי האחרון. כאשר ארמסטרונג ואולדרין עסקו באיסוף דגמים מקרקע הירח, לא היתה לזה שום השלכה על המהלכים לקראת פילוג או אי-פילוג במפלגת-העבודה".

 

גם פרופ' שמואל הוגו ברגמן חשב שהמרוץ לירח הוא בריחה מבעיות הארץ. "קשה מאוד להניח, כי האדם – שאינו יכול לסדר את העניינים הקטנים שלו עלי-אדמות, כמו סלבדור והונדורס, או אנחנו והערבים – יצליח לסדר את העניינים בחלל הגדול", אמר הפילוסוף הישראלי ל"דבר". "הטכנולוגיה התקדמה בצעדי ענק, והאדם לא השתנה. נוצרה דיספרופורציה עצומה בין האדם ובין כלי הנשק שלו, והסכנה הזאת גדולה מאוד. אינני יכול להריע בלב שלם".

 

סלע המחלוקת בשאלת כדאיות הנחיתה היה המחיר הכלכלי הכבד. פרויקט אפולו אומנם לא מומן מכספי משלם המיסים הישראלי, אולם ישראלים רבים האמינו שמוטב היה להשקיע את הכסף במיזמים ארציים יותר, כמו מיגור הרעב והעוני.

 

העורך הראשי של "דבר", יהודה גוטהלף, שאל: "האמנם זו המשימה שצריך היה לתת לה עדיפות ראשונה במעלה? תכנית כיבוש החלל בלעה כבר 25 מיליארד דולר. וכסכום הזה וודאי הוציאה גם רוסיה הסובייטית. מצויים עדיין עשרות מיליוני אמריקאים, שרמת חייהם אינה מניחה את הדעת; קרוב ל-180 מיליון תושבי ברית המועצות רחוקים מרמת חיים נאותה; ויותר ממחצית אוכלוסי כדור הארץ סובלים מרעב, תת-תזונה, בורות, חוסר טיפול רפואי".

 

 

מנגד, עיתון "הצופה" הדגיש כי ההשקעה דווקא משתלמת – גם לאדם הקטן. "בין ההתפתחויות הטכנולוגיות החשובות, הנובעות מתוכנית חקר החלל, מן הראוי להזכיר פיתוח טכניקה של קפה מיובש בדרך של הקפאה ושכלול המחשבים".

 

אכזבה: "הירח אינו עשוי גבינה ירוקה"

 

דיון ארוך ונוקב התקיים גם בשאלת נחיצותה של הספרות בעידן החלל.

 

דוד לאזר, עורך המוסף הספרותי של "מעריב", הזהיר ב-18.7 כי משימת אפולו מסכנת את התדמית של הירח ואת כל אותם ביטויים רומנטיים שלהם הוא זכה, כמו סהר ולבנה: "האין סכנה נשקפת להם שייצאו מן האופנה, כאשר יחזרו טייסי אפולו ויגלו שאותו כוכב-לכת רומנטי הוא סך-הכל תרכובת-כימית כזו וכזו?"

 

המשורר משה דור אף חשש שההגעה לירח תעוות את השירה הרומנטית עצמה. "כיצד נקרא, באיזו נימה, שירים כגון 'ירח' של נתן אלתרמן [...ש]קיבלו לפתע מין אקטואליות מוזרה", הוא שאל במוסף הספרותי של "על המשמר". אלא שאלתרמן עצמו לא היה שותף לחששות לגבי עתיד שירו. "אין שחר לכל הדיבורים הבאנאליים על המדעים ההורסים את 'המסתורין שביקום'", כתב המשורר ב"מעריב". "מעולם לא היו מסתורין אלה ערים יותר, מפעימים יותר, חיים ומוחשיים יותר".

 

ש. אבינועם בעיתון "החזית" היה תקיף עוד יותר: "בא רגע גדול בתולדות אדם. רגליו דורכות על פני הירח. יש מי שזה מטריד אותו מבחינה רומאנטית. מה יהיה על קסמי הירח, על האנחות לירח, על העצבות שבירח, על אהבות ושירות לאור הירח. הבל הבלים! כאילו פסק יופיה של קשת בענן לכשהובררה מהותה של הקשת, אחיזת העינים שבה".

 

נחום ברנע, מצד שני, הזדעק על המציאות הארצית המשמימה שהתגלתה כנגד הדמיון שהצית הירח: "הירח איכזב. הוא אינו עשוי גבינה ירוקה, כמו שקיווינו, ונמלים ענקיות לא איימו על ארמסטרונג. אנקסגורס, הפילוסוף היווני, עשוי עוד לצחוק על חשבון תלייניו. הוא הומת מפני שהעז להניח, כי החומר שהירח עשוי ממנו, הוא אותו חומר שממנו עשוי כדור-הארץ. המדע הדמיוני פשט את הרגל".

 

"הרבי מלובביץ' התייחס לסוגייה עוד באפולו 9"

 

נחיתת אפולו 11 על הירח עוררה מחלוקת גם בקרב היהדות הדתית בישראל, ואפילו הגיעה לכדי סערה הלכתית של ממש.

 

בעין הסערה עמדה שורה מתפילה הנלווית לברכת הלבנה ("קידוש לבנה"), הנאמרת אחת לחודש: "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה". יהודים שומרי מצוות רבים פנו לרבנות בשאלה אם הקביעה ש"איני יכול לנגוע בך" עוד רלוונטית שעה שהאדם כבר "נגע" בירח.

 

הראשון שהזדרז לתקן את הנוסח המקובל היה הרב הצבאי הראשי ומי שנבחר לרבה של תל אביב, הרב האלוף שלמה גורן. גורן קבע כי מעתה יש לומר "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך", כלומר יכול לגעת – אך איני נוגע בפועל. הרב גם מצא נוסח קדום, במסכת סופרים בתלמוד, התואם את התיקון שלו.

 

אולם לתיקון זה התנגדו בין השאר חסידי חב"ד, שטענו כי רבם, האדמו"ר מלובביץ', התייחס לסוגיה עוד כשאפולו 9 שוגרה לירח. הרבי קבע אז שאין צורך בתיקון התפילה, מאחר שהמילים "איני יכול לנגוע" מתייחסות למילים "כשם שאני רוקד", וברור שלא ניתן להגיע לירח בצעדי ריקודי. למעשה, הוסיף הרבי, בשום מקום לא נאמר ולא נכתב שהאדם לא יוכל להגיע לירח ואף לכוכבים, אדרבה – טיסות החלל רק "מגבירות את האמונה בבורא". 

 

הגדיל לעשות הרב יעקב שטיגליץ, כיום הרב יעקב אריאל, שהאשים את הרב האלוף גורן ודומיו בחילול הקודש. במאמר לעיתון "הצופה" כתב הרב שטיגליץ: "יש הרואים בפלישת האדם אל החלל מעין חילול קדושתו ופגם בשלטון ה' בשמים, כביכול. גישה זו, שכאילו ה' נמצא בשמים יותר מאשר בארץ, שמץ אלילות יש בה. אחדותו של ה' אינה מוגבלת במקום ובזמן ומקיפה היא במידה שווה את השמים ממעל והארץ מתחת".

 

לא זו בלבד שהרב שטיגליץ לא טען לסתירה בין הישגי המדע למקורות היהודיים, הוא אף קרא ליהודים המאמינים לחגוג את נחיתת האדם על הלבנה: "בידע רב יותר ובתקוות גדולות יותר נצא מבושמים ושמחים לרחובה של עיר לברך על הלבנה ולהתפלל על מילוי פגימתה יחד עם פגימות נפשנו, ולאחל לחלל, ולעולם, פתיחת דף חדש בתולדות הרוח של האנושות, שבעקבות עם ישראל, עתידה אף היא להתחדש כמותה".

אולי תאהבו גם

{{new.img.alt}}
{{new.start}}
{{new.body}}