ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין עשו היסטוריה כשנעצו את דגל ארה"ב באדמת הירח. אלא שההיסטוריה הזאת הייתה קצרה מאוד: הם לא הצליחו לתקוע את המוט עמוק יותר מ־5 ס"מ באדמה. אולדרין מספר שכשהמריא רכב הנחיתה הירחי בחזרה לחללית האם – המראה שמן הסתם העיפה אבק לכל עבר – הוא ראה מבעד לחלון את דגל הפסים והכוכבים נופל.
Buzz_salutes_the_U.S._Flag.jpg
באז אולדרין מצדיע לדגל הפסים והכוכבים. נעיצתו ליד רכב הנחיתה הירחי לא הייתה רעיון כל כך טוב, מתברר. קרדיט: NASA
אנשי משימות אפולו הבאות היו זהירים יותר ונעצו את הדגל רחוק יותר מאתר הנחיתה. למעשה, צילומים עדכניים של נאס"א מוכיחים כי שאר כל הדגלים עדיין נעוצים באדמה האפורה:
אז מה מצבם של הדגלים היום? ובכן, מה שהיה סמל לעוצמתה המדעית והצבאית של ארה"ב הוא כיום הסמל הבין־לאומי לכניעה: הדגלים לבנים לחלוטין.
אם נתקע דגל על אדמת כדור הארץ ונחזור אליו כעבור 50 שנה, נראה שצבעיו דהו, מן הסתם. בירח התהליך הזה מואץ, שכן אין אטמוספרה שתגן על החומרים מפני חום קיצוני, קור קיצוני וקרינה אולטרה־סגולה מהשמש. די מדהים לחשוב על זה – הדגלים שהאסטרונאוטים השאירו על הירח בתוכנית אפולו היו סתם דגלי ניילון רגילים. נאס"א קנתה אותם מחברה לייצור דגלים בניו ג'רזי בשנת 1960, במחיר 5.5 דולר לאחד. ב־2008 אמר יצרן הדגלים: "לא אשקר לכם – הם בטח אפר בשלב הזה".
אם כך, המזכרת האמיתית שנותרה בירח היא לוחית המתכת שהשאירו שם אולדרין וארמסטרונג. על הלוחית נכתב: "כאן הניחו רגליהם לראשונה בני אדם מכדור הארץ על אדמת הירח. אנו באים בשלום למען כל המין האנושי".
אם אי פעם תגיעו לירח בתור תיירים, זו בהחלט אנדרטה שמומלץ לבקר. לאחר מכן אפשר לשאת מבט מעלה, לכוכבים, ולתהות על אילו עוד גרמים שמימיים האדם יגיע. רובם כל כך רחוקים עד שקשה להאמין שאי פעם נגיע אליהם.