צאו למדבר בלילה בהיר, פרשו שמיכה, חבקו את אהוביכם והביטו בפלא היקום. כל כך הרבה כוכבים! השמיים ממש מתפקעים מהם!
אבל מה זה כל השחור הזה בין הכוכבים? הרי לא נסעתם עד למכתש רמון כדי לראות סתם שחור!
זה לא רק קצת מבאס, אלא גם מתמיה: למה הלילה שחור בעצם? ביקום הנצפה יש בערך 1,000,000,000,000,000,000,000 או ביליון טריליון, כוכבים. אפילו אם רובם רחוקים מאוד מאתנו, ולכן גם קטנים מאוד בשמים, זה עדיין הרבה מאוד כוכבים. ואם כולם פולטים אור, אז אנחנו בכלל לא אמורים לראות מרווחים ביניהם. הכוכבים היו אמורים להאיר את שמי הלילה עד אפס מקום ולא אמור היה להיות חשוך בכלל. ביום השמש הייתה פשוט מצטרפת לפסטיבל האורות.
למעשה, השאלה הילדותית-לכאורה "למה הלילה שחור?" ידועה בשם פרדוקס אולברס, והיא אחת ההוכחות הראשונות בהיסטוריה לכך שאנחנו חיים ביקום מתפשט, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ולא ביקום סטטי, נצחי ואינסופי.
הפרדוקס (שהוא לא באמת פרדוקס) נקרא על שם היינריך וילהלם אולברס, אסטרונום גרמני שב-1823 שאל את השאלה הבאה: אמנם עוצמת האור של כל כוכב דועכת עם ריבוע המרחק (עובדה שקפלר גילה ראשון, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו), אבל עם כל ריבוע מרחק נוספים עוד המון כוכבים. ובשפה פשוטה: הכוכבים הקרובים אלינו אכן אמורים להיות בהירים יותר, אבל ביקום נצחי, לאור מהכוכבים הרחוקים היה אינסוף זמן למלא את החלל בין הקרובים – כך שהלילה לא אמור להיות שחור.
התשובה לפרדוקס היא מודל המפץ הגדול.
מתברר שאנחנו לא חיים ביקום נצחי, שהיה קיים מאז ומעולם. מאחר שלאור יש מהירות סופית – היא מהירות האור – אז האור מכוכבים רחוקים מאוד עוד לא הספיק להגיע אלינו. למעשה, אנחנו מעריכים את גיל היקום – 13.7 מיליארד שנה – בדיוק משום שהאור הקדום ביותר שהספיק להגיע אלינו יצא לדרך לפני כ-13.7 מיליארד שנה. מסיבה זו היקום שלנו נקרא "היקום הנצפה". סיבה נוספת היא, שגרמי השמים המאוד רחוקים, מתרחקים מאיתנו במהירות גוברת כתוצאה מהתפשטות היקום. כיוון שכך, האור שלהם לא נראה לנו כפי שהיה כשבקע בהם, אלא בתדרים שהעין שלנו אינה יכולה להבחין בהם (רוצים לדעת מדוע? קראו כאן). אם נביט לכיוונם בלילה, נראה שחור.
אבל רגע אחד: למה החלל עצמו הוא דווקא שחור ולא, למשל, כתום?
אז זהו, שפעם הוא כן היה כתום.