"האדם הראשון": המדע שמאחורי הסרט

 

באחת הסצנות הדרמטיות ביותר בסרט "האדם הראשון" (First Man), האסטרונאוטים וירג'יל "גאס" גריסום, אדוארד וייט ורוג'ר צ'אפי נכנסים לתא הפיקוד של אפולו 1. הם לא טסים לירח. הם לא טסים לשום מקום. זהו ניסוי שגרתי שנועד לבדוק את תא הפיקוד של החללית החללית. 

 

האסטרונאוטים המנומנמים, המותשים, מבחינים בכך שמשהו לא כשורה. הם מדווחים לחדר הבקרה שקצב אספקת החמצן לתא הפיקוד מהיר מדי, אלא שגם התקשורת בין כן השיגור לחדר הבקרה בבניין הסמוך משובשת. גאס אומר לטכנאים: "איך נגיע לירח אם אנחנו לא מצליחים לתקשר בין שניים או שלושה בניינים?". כמה רגעים אחר כך, אש פורצת באחד מצמות חוטי החשמל ליד מושבו של גריסום. האסטרונאוטים צועקים לעזרה, אבל זה כבר מאוחר מדי. התא, שמלא ב-100% חמצן, מתלקח כולו – והשלושה נשרפים חיים.

 

בניגוד לסרטים הוליוודיים רבים המתארים מסעות לחלל, בין אם היסטוריים ובין אם עלילתיים, "האדם הראשון" מתמקד דווקא במחירים הכבדים ששילמו האמריקנים על חלומם לנחות על הירח – החל מהעלות הכלכלית הבלתי נסבלת, ולדעתם של רבים גם בלתי מוצדקת, ועד המחיר הנפשי והפיזי ששילמו האסטרונאוטים ובני משפחותיהם, לעיתים עד כדי מוות ממש.

 

 

נאס"א של "האדם הראשון" היא לא סוכנות החלל הכול-יכולה שהתרגלנו לראות על המסך. האסטרונאוטים מקיאים באימונים, מתרסקים על הארץ ומתחרים זה בזה על גולת הכותרת – הנחיתה על הירח. כשראש משרד האסטרונאוטים בנאס"א דיק סלייטון (קייל צ'נדלר) מנסה להבטיח לג'אנט ארמסטרונג (קלייר פוי) שבעלה, ניל ארמסטרונג (ראיין גוסלינג), יהיה בסדר כי הם שולטים במצבה של ג'מיני 8, היא מטיחה בו: "לא אתם לא. אתם לא שולטים בשום דבר. כל הפרוטוקולים והנהלים האלה נועדו להראות שאתם שולטים במצב, אבל בעצם אתם חבורה של בנים שבונים דגמי מטוסים מעץ".

 

אין זו ביקורת של יוצרי הסרט על נאס"א. היוצרים ביקשו לייצר תמונה ריאליסטית ככל הניתן של תוכנית אפולו, והם אף קיבלו לשם כך את הליווי הצמוד של סוכנות החלל האמריקאית. נאס"א העמידה לרשותם את ארכיוניה ואת מתקניה, את ההיסטוריון הראשי של נאס"א ביל ברי ואת איש הקולנוע של נאס"א ברט אולריך. 

 

 

 

 

 

כך, למשל, נאס"א נתנה לתסריטאי ג'וש סינגר לטוס בסימולציה של מטוס ניסוי מסוג X-15, זה שארמסטרונג טס בו בתחילת הסרט. זה, אגב, הקטע היחיד בסרט שהוא לא מדויק מבחינה מדעית: כשאנחנו רואים את ארמסטרונג מאבד שליטה על ה-X-15, אנחנו רואים את העננים דוהרים בצדי המטוס. כמובן, בגבהים כאלה אין עננים, אבל בלי העננים לא היה אפשר להעביר לצופים את אפקט המהירות.

 

גם ציוד שלא היה בנמצא (או שנאס"א לא אפשרה לעשות בו שימוש) נבנה בקנה מידה אמתי, לפי התוכניות המקוריות. כך, למשל, הסימולטור הרב-צירי שרואים בתחילת הסרט, שנועד לאמן את האסטרונאוטים לקראת אפשרות של ורטיגו בחלל, נבנה מן היסוד כשעתוק מדויק של המקור – כשהוא אכן מסתובב לכל הכיוונים.

 

מעבר לליווי של נאס"א, סינגר ביסס את התסריט על הביוגרפיה הרשמית היחידה של ארמסטרונג, שגם היא נקראת "האדם הראשון". לסצנות הכי "הוליוודיות" יש אחיזה במציאות. בסרט אנחנו רואים את ארמסטרונג משליך לאחד ממכתשי הירח צמיד עם השם "קרן", שמה של בתו התינוקת שמתה מגידול במוח בתחילת הסרט. זו סצנה מרגשת מאוד כי היא סוגרת מעגל: הנה ארמסטרונג השתקן והרגיש ברח עד הירח כדי להתמודד עם אובדנו הפרטי. והנה, גם הרגע הקולנועי הזה מבוסס על תחקיר.

 

אסטרונאוטים הורשו לקחת שקית קטנה עם חפצים אישיים, ולהשאירם למזכרת על אדמת הירח. בין היתר, ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין השאירו על הירח גם את תג המשימה של אפולו 1, וכן פלקט המנציח את שמותיהם של יורי גגארין, שנהרג בהתרסקות מטוס ב-1968, וולדימיר קומארוב, האדם הראשון שנספה בחלל. כשג'יימס הנסון, הביוגרף של ארמסטרונג, ביקש ממנו לראות את רשימת המלאי של השקית האישית שהביא לירח, ארמסטרונג טען שאיבד אותה. מהיכרותו הארוכה עמו, הנסון הבין שאדם כמו ארמסטרונג לא מאבד חפצים – בטח שלא את רשימת החפצים האישיים שהשאיר על הירח. אז הוא שאל את אחותו של ניל, וזו אישרה בפניו שהאדם הראשון לקח איתו לירח מזכרת מבתו המתה.

 

 

"האדם הראשון" מזכיר לנו שארה"ב השקיעה 25 מיליארד דולר כדי שרגלו של אדם תדרוך על הירח. בשיא ימי התוכנית, ב-1966, נאס"א שתתה לא פחות מ-4.4% מסך כל התקציב הפדרלי של ארה"ב. לשם השוואה, התקציב של נאס"א לשנת 2018 עומד על 0.5%. הוא גם מזכיר לנו שבאותם ימים, תוכנית אפולו לבדה העסיקה 400,000 מדענים, מהנדסים וטכנאים, 400,000 איש כדי לאפשר לניל ארמסטרונג לעשות את הצעד הראשון שלו. הוא מזכיר לנו שרוב האמריקנים לא תמכו בתוכנית אפולו, לא לפני הנחיתה על הירח ולא אחריה. והוא גם מזכיר לנו את הצעדים הרבים שקדמו לצעד ההוא, צעדים מהוססים ונועזים, שפעמים רבות הסתיימו בנפילה.

 

 

 

אבל יש עניין אחד קטן שהסרט שוכח: את הסיבה העמוקה למאמץ וההקרבה- המשימה המדעית. כוכבי הסרט הם אסטרונאוטים, מהנדסים וטכנאים. אבל איפה המדענים? קולם אינו נשמע.

 

הזרז למרוץ החלל בין האמריקנים לסובייטים מצוין בסרט: המלחמה הקרה היא אכן זו שהביאה את הנשיא קנדי להכריז ב-1962 כי "אנו בוחרים להגיע אל הירח. אנו בוחרים להגיע אל הירח בעשור הזה, ולעשות את הדברים האחרים, לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים". הרי ברה"מ הייתה זו ששיגרה את הלוויין הראשון לחלל, ברה"מ הייתה זו ששיגרה את האדם הראשון לחלל, ברה"מ הייתה זו שהוציאה את האדם הראשון להליכת חלל. האמריקנים, שהבינו שהם מפגרים במרוץ, בחרו בתוכנית ארוכת-טווח עם חזון בלתי נתפס כמעט ביומרתו: להנחית אדם על הירח.

 

כל זה טוב ויפה, אבל זה לא כל הסיפור. "האדם הראשון" מראה לנו את ניל ארמסטרונג מתאבל על בתו, ואת באז אולדרין מקפץ להנאתו  על אדמת הירח – וזהו. הם חוזרים לרכב הנחיתה הירחי וחוזרים לכדור הארץ. במציאות, ארמסטרונג ואולדרין בילו כמה שעות על הירח – שעות שכל דקה מהן הייתה מכרה זהב מדעי.

 

 

 

למעשה, אחד הניסויים שערכה אפולו 11 על הירח נמשך עד עצם היום. קצת אחרי שהאסטרונאוטים נטעו את דגל הפסים והכוכבים, הם גם נטעו מראה מיוחדת בשם "רטרו רפלקטור". במסגרת הניסוי, הבזקי לייזר נשלחים עד היום מכדור הארץ לירח, משתקפים במראה שהציב ארמסטרונג ונקלטים חזרה בכדור הארץ. על סמך משך הזמן הנדרש לאור כדי לנוע לירח ובחזרה, מדענים עורכים מדידות מדויקות של המרחק בין הארץ לירח – ושל האפקטים הכבידתיים של כל אחד מהגופים. מניסוי זה אנחנו יודעים, למשל, שהירח מתרחק מכדור הארץ בקצב של 3.8 ס"מ בשנה, ומכאן שהוא ודאי היה קרוב בהרבה בעבר הרחוק.

 

ארמסטרונג ואולדרין גם נטעו סיסמוגרף על אדמת הירח. הסיסמוגרף אמנם לא האריך חיים, והוא שבק שלושה שבועות אחרי שה"נשר", שם הקוד לרכב הנחיתה הירחי, המריא חזרה לכדור הארץ, אבל הניסוי המדעי של אפולו 11 היה יקר ערך: הסיסמוגרף מדד לראשונה את הרכבו הפנימי של הירח, שהוא שונה מאוד מהרכבו הפנימי של כדור הארץ, את קצב ועומק פגיעות המטאוריטים בירח ואת קצב ועומק רעידות האדמה על הירח. כך, למשל, אנחנו יודעים שרעידות אדמה על הירח הן חודשיות, משמע שהן נגרמות בגלל לחצים כבידתיים של גאות ושפל תוך כדי הקפת כדור הארץ.

 

אבל כל הניסויים האלה הם כאין וכאפס לעומת דגימות הסלעים שאפולו 11 הביאה למעבדות הארץ. בסך הכול, ארמסטרונג ואולדרין אספו לא פחות מ-22 ק"ג של חומר, הכוללים 50 אבנים, דגימות של אבקת ירח ושני גלילים מדגימות עומק באדמת הירח. חשבו על זה רגע: גם כאן, בכדור הארץ, לחצוב, לאסוף, לתעד, לסחוב ולאפסן 22 ק"ג חול ואבנים זו לא משימה קלה. על הירח, בחליפת חלל מסורבלת, מדובר במאמץ הירואי ממש. השניים אף גילו שלושה מינרלים חדשים, שרק שנים רבות מאוחר יותר נמצאו גם בכדור הארץ. אחד מהם נקרא "ארמאלקולייט", הלחם שמותיהם של ארמסטרונג, אולדרין וקולינס.

 

חוקרים מרחבי העולם חוקרים עד היום את דגימות הירח של ארמסטרונג ואולדרין, בין אם על ידי ביקור פיזי במעבדת דגימות הירח ביוסטון ובין אם על ידי ניתוח הנתונים שהמעבדה מפיקה ומפרסמת. הדגימות נותחו ומנותחות בכל צורה אפשרית, כשטכנולוגיות חדשות מאפשרות לערוך עליהן ניסויים חדשים כל הזמן. רוב מה שאנחנו יודעים על הגיאולוגיה ועל ההיסטוריה של הלוויין הטבעי שלנו למדנו מניתוח הסלעים והאבק שאספו משימות אפולו.

 

 

 

שלא כמו משימות אפולו 12, 14, 15, 16 ו-17, המטרה העיקרית של אפולו 11 הייתה להוכיח את היכולת לנחות על הירח. לכן האסטרונאוטים של אפולו 11 בילו "רק" 21 שעות על אדמת הירח, ומתוכן "רק" כשעתיים וחצי מחוץ לרכב הנחיתה. אולם גם הסיבה לכך הייתה מדעית, לא פוליטית: נאס"א פשוט לא ידעה כמה מים תצרוך מערכת הקירור של חליפות החלל בזמן שהאסטרונאוטים עובדים בשמש הקופחת ופולטים חום גוף. אם הדבר היה תלוי בארמסטרונג ובאולדרין, הם היו אוספים עוד דגימות ועורכים עוד ניסויים. למעשה, ארמסטרונג ביקש, ואף קיבל, מחדר הבקרה ארכה של 15 דקות כדי להמשיך לחקור את הירח.

 

ההיסטוריה של המדע, כמו כל היסטוריה, עלולה להוביל להערכה בדיעבד. היום ברור לנו שאין חיים או מים נוזליים על פני השטח של הירח, אבל זה לא היה מוכח עד ה-20 ביולי 1969. ניל ארמסטרונג לא רק היה האדם הראשון שצעד על הירח, הוא גם ביצע שורה של ניסויים חסרי תקדים – לרבות על גופו. מטבעם, סרטים מתמקדים בסיפור האנושי. אבל המדע מטבעו הוא סיפור כלל-אנושי, שמשותף לכולם. והאדם הראשון על הירח פתח לכולנו צוהר להבנת הירח, להבנת כדור הארץ ולהבנת מקומנו בין הכוכבים.