אחד המכשולים הגדולים שעומדים בפני האנושות בדרכה להפוך למין בין-פלנטרי הוא המין עצמו: רבייה בתנאי מיקרו כבידה היא תנאי הכרחי לכל מושבה עתידית במאדים, למושבות בחלל ובכלל למשימות ארוכות טווח. לכן רבייה היא אחד הנושאים בשבוע החלל העולמי, שנערך השבוע גם בישראל על ידי סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע.
בשנים האחרונות גם בנאס"א וגם בתעשייה בפרטים מתכננים ברצינות את האפשרות לשהייה ממושכת בחלל, בין השאר במסגרת משימות מאוישות למאדים. אך אחד הנושאים שנדחקים לשולי הדיון, הוא כיצד לאפשר בחלל את אחד ההיבטים הבסיסיים ביותר של חיים אנושיים: סקס.
ככל הידוע לנו, איש מעולם לא קיים יחסי מין בחלל, זאת למרות שאפילו זוגות נשואים כבר הספיקו לשהות יחד בחלל. למעשה, נאס"א אוסרת על האסטרונאוטים שלה לקיים יחסי מין בחלל – ויש לה סיבות טובות לאסור על כך. רבייה בתנאי מיקרו-כבידה היא אתגר (וסיכון) הרבה יותר גדול ממה שנדמה.
ראשית, יש את המעשה עצמו. לפי חוקי ניוטון, כל דחיפה קלה יעיפו אסטרונאוט בתנאי מיקרו כבידה לכיוון הנגדי. זה נחמד כשרוצים לעופף ברחבי תחנת החלל הבינלאומית: דחיפה קלה כנגד קיר, ואתם עפים לכם לצד השני. אבל אם רוצים לעשות סקס בחלל, זו כבר בעיה: בני הזוג יצטרכו לקשור את עצמם זה לזה ולדופן החללית. לשם כך פותחה חליפת חלל מיוחדת בשם 2suit, שאף נוסתה בהצלחה ב-2008 במסגרת הסדרה הדוקומנטרית The Universe של ערוץ ההיסטוריה.
גם אם מתגברים על עניין התנועה המגושמת בתנאי מיקרו כבידה, יש עוד עניין קטן. קטן יחסית. כדי לקיים יחסי מין הטרוסקסואליים בכל מקום, והחלל אינו יוצא דופן, הגבר צריך להגיע לזקפה ובחלל נקודת הפתיחה שלו היא לא משהו, כיוון שבמיקרו כבידה, הדם זורם בעיקר לראש ולחזה. במילים אחרות, האסטרונאוט שלנו יצטרך לתפקד בתנאים דומים לעמידה על הראש.
סרטון הסבר קצר. אל תנסו את זה בבית, כי זאת לא הנקודה. נסו את זה בחלל. קרדיט: simpleshow foundation
סקס בחלל: מחולדות ועד קיפודי ים
הבעיה האמתית מתחילה בהתעברות. כדור הארץ מספק לנו הגנה מפני חלקיקים טעונים הנפלטים מפני השמש, וכן מפני חלקיקים טעונים המגיעים אלינו מכוכבים אחרים. בחלל, או על כוכבי לכת כמו מאדים, קרינת השמש והקרינה הקוסמית יכולות לפגום במטען הגנטי. במילים אחרות, אם הפגיעה בחומר הגנטי שלנו לא תהפוך אותנו לעקרים, היא עלולה לגרום למומים בעובר.
ניסויים שנערכו עד כה בבעלי חיים לא הניבו תוצאות חד משמעיות. זרע קפוא של עכבר שהה באפריל השנה במשך תשעה חודשים בתחנת החלל הבינלאומית – ולאחר מכן, לאחר שובו לכדוה"א, הצליח לעבר ביציות עד שנולדו להם עכברונים תקינים לגמרי. באשר לתהליך כולו, מההתחלה ועד הסוף, מניסוי סובייטי שנערך ב-1979 התברר כי חולדות לא הצליחו להתרבות בחלל. זבובי פירות, דגים ונמטודות – הצליחו עם זאת. קיפודי ים – לא.
אבל זה לא רק הזרע בבעיה, אלא גם הביוץ. כך לדברי ד"ר ערן שנקר, רופא תעופתי שהוכשר על ידי נאס"א לתפקיד רופא חלל ומשמש משנות התשעים בתפקיד החוקר הראשי של הניסויים הרפואיים והביולוגיים הישראליים במשימות של נאס"א.
"הבעיה שהביוץ החודשי לא סתם סובב סביב 28 יום כמופע הירח", מסביר ד"ר שנקר. "מונה הימים במוחנו הסופר 28 יום הוא השעון הביולוגי התלוי באור וחושך. בחלל אין זריחה ושקיעה כל 12 שעות, מה שגורם לשעון הביולוגי לעצור ולשבש את המחזור החודשי, עד כדי אי פוריות".
אפילו אם האסטרונאוטים או המתיישבים יצלחו את כל המהמורות ויצליחו להיכנס להיריון, ההיריון עצמו עדיין צפוי להיות שונה מהיריון על פני כדור הארץ. בעוד שהמצג השכיח בשלבים המתקדמים של הלידה על כדור הארץ הוא מצג ראש, שבו העובר צף ברחם כשחבל הטבור במרכז גופו משמש כסוג של מאזניים ואילו הראש, שהוא החלק הכבד ביותר, נוטה לרוב לכיוון מטה – בחלל המצג הזה יהיה נדיר.
"הסיכוי שהראש יתקבע באגן קטן יותר", אומר ד"ר שנקר, אך גם נותן תקווה: "מצג עכוז, שבו הרגליים יוצאות קודם, הוא נדיר אך עדיין מאפשר לבצע לידה טבעית. בכל מקרה, לא כוח הכבידה מושך את התינוק החוצה, אלא התכווצויות הרחם ותנועות העובר – וזה אפשרי גם בחלל".
יחד עם זאת, נשים יאלצו לסבול את התכווצויות הרחם ללא אפידורל. במיקרו כבידה, חומרים מהסוג הזה יכולים לנוע בקלות במחזור הדם לכיוון הראש ולגרום לסיבוכים קשים. הנחמה היחידה בהקשר הזה, היא זו: מאחר שעמוד השדרה נמתח בתנאי מיקרו כבידה, אישה הרה בחלל תסבול פחות מכאבי גב בטרימסטר השלישי של ההיריון ובנוסף, ייווצרו לה גם פחות בצקות ברגליים.
גם אחרי צאתם לאוויר העולם (וליתר דיוק: לריק החלל), תינוקות החלל צפויים להיות שונים מאוד. ככלל, גוף האדם התעצב במשך מיליוני שנים לכבידה של כדור הארץ. לחיים במיקרו כבידה יש השפעות קיצוניות על הפיזיולוגיה שלנו: הגוף מתארך, הלב קטן, העצמות נעשות שבירות, הרגליים כואבות, שיווי המשקל משתבש, השרירים נחלשים, כלי הדם נפגעים. כמעט כל איבר ומערכת בגוף נפגעים או משתנים בחלל.
אסטרונאוטים ששבים היום משהייה של מספר שבועות או חודשים בחלל מתגבהים בכ-5 ס"מ – ואז מתנמכים חזרה אחרי כמה ימים בכדור הארץ. אבל ספק אם אדם שייוולד בחלל, או אפילו על מאדים, יוכל אי פעם לדרוך על כדור הארץ מבלי לקרוס לתוך עצמו. אדם שייוולד כענק יחסי, ויהיה בעל חוט שדרה מתוח משלנו ולב קטן בהרבה, עלול לא לשרוד את המעבר הפתאומי לתנאי הכבידה בכדור הארץ.
"למעשה", מסביר ד"ר שנקר, "ילד שייוולד בחלל הארץ כבר לא יהיה שייך למין האנושי, ה-Human Species, אלא יהיה חלק ממין חדש, ה-Human Spaceies".
הרצאתו של ד"ר ערן שנקר, "תהיו בריאים: איך בני אדם יתקיימו בחלל?", תערך השבוע במסגרת שבוע החלל העולמי.