שביט הוא משגר לוויינים מתוצרת ישראל, המורכב במפעל מלמ של התעשייה האווירית. המשגר כולל שלושה חלקים, כולם מונעים בדלק מוצק, לשיגור בשלושה שלבים. בשלב הראשון של הטיסה מופעלים שני אמצעי ניהוג למשגר: הראשון הוא שליטה בכיוון המדויק של פליטת הסילון מהחלק התחתון של השלב (מה שקרוי גם ניהוג וקטורי). אפשר לומר שפליטת הסילון לכיוון מסוים מניעה את המשגר אל הכיוון הנגדי. אמצעי הניהוג השני הוא כנפונים המחוברים למשגר ומכוונים אותו, כמו היגוי של מטוס. פיתוח המשגר התחיל ב-1983, והוא נכנס לשימוש ב-1988, עם שיגור הלוויין "אופק 1". מאז נעשו בו עוד 8 שיגורים, ש-6 מהם הסתיימו בהצלחה מלבד שניים ("אופק 4" ב-1998 ו"אופק 6" ב-2004). השיגור האחרון בשביט עד כה היה של הלוויין "אופק 10", באפריל 2014.
בניגוד לפעולת שאר משגרי הלוויינים בעולם, שביט משגר לכיוון מערב, כלומר נגד כיוון הסיבוב של כדור הארץ. הסיבה לכך היא שאנחנו נמצאים בישראל, שקשה מאוד למצוא בה שטחים ריקים ונרחבים מספיק. במצב כזה, בשיגור מזרחה קשת השיגור תעבור מעל אזורים מיושבים, ותסכן אותם ואת תושביהם בנפילה של שברים. בשיגור מזרחה, מסלול השיגור היה עובר גם מעל מדינות עוינות ומעל אזורים מיושבים בהן, וגם זה מצב לא רצוי. אבל שיגור מערבה הוא בעייתי: כך השביט אינו יכול להפיק תועלת ממהירות הסיבוב של כדור הארץ, שבשיגור מזרחה חוסכת מהמשגר חלק מהאנרגיה שהוא צריך להשקיע כדי להכניס את הלוויין למסלול.
למעשה שיגור מערבה מעמיס על השביט ומחייב אותו להשקיע אנרגיה רבה בהכנסת הלוויין למסלול. ולמרות המגבלות האלו, המשגר יכול להכניס למסלול לוויין במשקל של עד 290 קילוגרם ובגרסה המשופרת – עד 350 קילוגרם. אילוצי כיוון השיגור אפילו הובילו לחדשנות ויצירתיות: כך נעשתה ישראל לחלוצת המדינות בפיתוח לוויינים קטנים וקלי משקל, המתפקדים ממש כמו לוויינים גדולים.
לקריאה נוספת:
כתבה על שיגור "אופק 9" באמצעות שביט, מתוך אתר הידען.